Mar 06 2010
פשוט נהדרת :\
ותודה לארץ נהדרת על הנצחת הסטריאוטיפים השבועית שלה, שגרמה לי לתחושת הרטרו הפתאומית באמצעות ביטולם של חמישים שנות מאבק לשחרור האישה
Mar 01 2010
רוצה להיות טווס
עוד הרבה לפני שהוצפתי בלימודי מגדר באוניברסיטת תל אביב ראיתי את עצמי כפמיניסטית גאה ותמיד חשתי צורך להוכיח את עצמי בתחומים הנחשבים לכאורה לגבריים בעולם המעוות שלנו. אומנם הצלחה רבה בתחום החוזק הגופני לא מצאתי, אך תמיד נזהרתי לא לחפש את העזרה הגברית בסחיבת משאות כבדים או פתיחת צנצנות עקשניות. בתחומים אחרים דווקא כן הצלחתי להפריח עשרות השערות שגויות לגבי היכולות הנשיות האינטלקטואליות, המרחביות והטכנולוגיות. אני משוכנעת שאני יודעת להחנות רכב טוב יותר משמונים אחוז מהגברים בעולם ואין ספק שאני יכולה להרכיב מחשב מאפס יותר מהר מכל מי שאני מכירה.
אבל מרוב רצון להיות שווה ולהוכיח את עצמי אל מול הגברים, זנחתי את הרצון שלי להוכיח את עצמי גם כאשה שווה אל מול הנשים. כשהתעוררתי מאוחר מדי מצאתי את עצמי מוקפת בנשיוּת ססגונית, מאופרת, נוצצת אך גם עדינה ומלבבת, נשיות שלי ולה לא היה שום קשר. עם הזמן הערך העצמי שלי כאישה שווה לנשים התמוגג כמעט ונעלם. היום אני מנסה בין היתר כחלק מאיזה תהליך התבגרות מאוחר למצוא שוב את הזהות הנשית שלי גם כשזה בא על איבוד כמה נקודות במאבק לשוויון האישה.
אם אלתוסר צודק (ניאו-מרקסיסט שהצליח להכניס אותי לדיכאון בשיעורי תיאוריה קולנועית בשנה א'), ואני לא יכולה באמת להשתחרר מכבלי האידיאולוגיה הפטריארכלית השלטת, אם כך הדבר ולא משנה כמה אני אראה את עצמי כעצמאית ומנותקת מכל ההגדרות הנשיות שעלי להענות אליהן מעצם היותי אישה, אז הדרך היחידה שלי להיות מאושרת, מבלי לשאוף לנצח להגיע לאותה הגדרת נשיות בלתי מושגת, ובלתי אפשרית היא פעם אחת ולתמיד ללמוד לאהוב את עצמי.
הבעיה היא שכל פעם שאני מנסה להגיד לעצמי שאני בחורה שווה, שיש לי המון להציע לעולם, שאני מוכשרת, שאני יפה ומוצלחת, אני מרגישה בקרבי את הדהוד צחוקו של היקום כולו. צחוק המצמרר את עצמותי ומעורר בי את אותה חולשה שגורמת לכתפי המורמות לצנוח ולראשי הזקוף ליפול. ואז כאשר אני מביטה בעצמי, מכופפת, כנועה, חלשה אני רואה שוב שאין בי מה לאהוב.
לחברת Dove קם קמפיין שעיקרו לרגל יום האישה להעביר את המסר שכולנו יפות בדרכנו ושאין אוסף נתונים גופניים ספציפיים שניתן למצוא באיזו תחרות יופי. אני מסכימה בהחלט שאין דבר כזה יופי אידאי, יופי הוא סובייקטיבי. לפני כמה שנים כשהייתי צעירה יותר ופחות מודעת לאפשרויות הנשיות האחרות בעולם התפלאתי לראות נשים שהעזו להחצין את עצמן בגאווה גם כאשר אני לא ראיתי בהן כבעלות איזה מושג יופי שדגלתי בו. אז ראיתי באותן בנות כ"לא מודעות לעצמן". למעשה לא הבנתי אז שנשים אלו מודעות לעצמן יותר ממה שאני אהיה אי פעם. היום אני מקנאת עד בלי די בבנות שמכירות ביופיין, אוהבות ומתגאות בו.
למיזם של Dove "ליופי אין מלכה אחת" הוקמה אפליקציה פייסבוקית בה ניתן להעלות תמונה שלכן אשר ביום האישה הבינלאומי שיחול בחודש הבא (ב8.3) תוקרן על גבי מסך ענק בדיזינגוף סנטר בתל אביב. אני לא יודעת עד כמה ששה נפשי לשים את תמונתי הגאה על גבי מסך, אך אני מקווה שיום אחד כן אוכל לקחת את כל השנאה והמרמור שצברתי כלפי עצמי במשך כמה שנות התבגרות לא מוצלחות, להפוך אותן לאהבה ולהסתובב ברחובות כטווס גאה.
Feb 27 2010
חיים, רוצה קפה?
הבוקר למרות הגשם החלטנו אני ובן זוגי לקפוץ לבארנץ' בבית קפה אותו רצינו לבקר מאז שעברנו להתנחל במרכז העיר.
כל פעם שעברנו ליד "קפה ביאליק" שממוקם בתחילת רחוב ביאליק המפואר על פינת רחוב אלנבי המקום תמיד היה מלא מבפנים וגם שולחנותיו הפזורים מחוץ לבית קפה היו בתפוסה מלאה. גם הבוקר שהגענו נראה כך המקום. נכנסו פנימה ומצאנו עוד שולחן פנוי ליד דלת הכניסה. בעת שניסיתי להתמקם לצד השולחן נכנס למקום הכלב התל אביבי הידוע, שנהנה מזכויות שוות כבני אדם, ומסתובב בכל בית עסק כהות נפשו. מי שמרשה לעצמו להתמרמר על עצם קיומו של בעל חיים בתוך בית עסק המגיש אוכל עלול לקבל מבטים נוזפים מהבעלים וכל אוהד חיות תל אביבי שהתרגל למקומו הטבעי של הכלב.
בעוד ניסיתי להתעלם מהנוכחות הנובחת במסעדה ולבחור לי דבר מה מהתפריט, בן זוגי שחי בשלום עם כל החיים על פני כדור הארץ כבר בחר לו מנת נקנקיות עגל ופירה מן המנות הראשונות. המלצרית הציעה לו להמתין עם ההזמנה עד שאני אבחר לי מה אני רוצה על מנת שהמנות יגיעו יחד. לאחר כמה דקות בחרתי אני בסופלה שוקולד וקפוצ'ינו ובצעתי את ההזמנה. העוגה והקפה הגיעו לאחר כמה דקות, אך בן זוגי נאלץ להמתין זמן כפול ממני. כששאלנו את המלצרית מדוע העוגה הגיעה לפני המנה שלו אחרי שהבהרנו כי ברצוננו לקבל את המנות יחדיו היא הסבירה לנו, בקצב איטי כדי שנבין, כי את הנקניקיות צריך לטגן, הליך שלוקח זמן רב יותר מלשים את הסופלה במיקרוגל ולהגיש. למרבה הפתעתנו, מבלי שכלל רמזנו לכך, שאלה המלצרית, שאלה המנוגדת לעקרונות הכלכלה החופשית, האם ברצוננו לבטל את הנקנקיות. וותרנו על ניסיון להסביר לה שוב מה הטענה שלנו והתחלנו שנינו לחסל לאט לאט את הסופלה שהפך למנה הראשונה והמתנו למנה הבשרית.
בסוף הארוחה כשבקשנו לראות את החשבון, גילינו למרבה הפלא כי מנת הנקניקיות שהזמין בן זוגי אינה המנה שהוא ביקש. שהרי ישנה מנה עיקרית שלא הבחנו בה כלל בתפריט שמחירה כמו גם גודלה כפול ממה שבחר, המכילה את אותם המרכיבים של המנה הראשונה. ניסנו להסביר למלצרית שחל בלבול בהזמנה, שבן זוגי הזמין בפירוש מנה ראשונה, אך המלצרית, שוב כאילו מדברת לשני ילדודס בני 12, הסבירה לנו כי לא משנה מה הזמנו, אם אכלנו אנחנו צריכים לשלם על זה. ואם יש כאן רמאות כלשהי היא כמובן מגיעה מצידנו וחלילה לא מצד בית הקפה.
נפרדנו מקפה ביאליק לשלום ושמחנו על כך שלא יחסר לנו מקומות אחרים במרכז העיר להעביר בהם את שבת בבוקר, בתקווה ששאר בתי הקפה והמסעדות שזוכים להצלחה רבה ועמוסים בלקוחות מבוקר ועד לילה כמו ב"קפה ביאליק" לא יתנו להצלחה להשכיח מהם שירותיות מהי.
Feb 13 2010
עם רגל אחת בקבר? כבר?
אני בת 26, אני מזכירה את זה לכם לפני שאתעמק בפוסט הקרוב שעניינו – חווית השימוש שלי מהמוצרים של חברת הקוסמטיקה Vichy.
לפני כמה שבועות הוזמנתי לכתוב על קמפיין של חברת Vichy שהזמין בנות להעלות תמונה שלהן לאתר האינטרנט ולקבל בחזרה תמונה שעברה פוטושופ. הפעם קבלתי את המוצר עצמו על מנת להתנסות ולספר. כיוון שתמיד רציתי להיות כמו "ברכה בודקת", לקבל מוצרים בחינם רק על מנת שאוכל לחלוק את דעתי האישית עליהם ואולי גם לחלק כוכבים, כמובן שלא היססתי ומייד אצתי רצתי לקבלת המתנות. ואז גיליתי להפתעתי שמדובר בשני תכשירים שלא חשבתי שאשים על מדפי לפחות בחמש שנים הקרובות. האחד הינו בקבוקון זכוכית קטן הנועד לטיפול נוגד חמצון למראה "עור חדש" והתכשיר המלווה אותו הוא כמובן תחליב לחות שנועד גם כן להשגת עור צעיר וחלק.
הבנתי שאני, שעוד תלויה בתכשירים האמורים להגן על פני מפני נזקי גיל ההתבגרות צריכה לעבור כעת לפאזה אחרת לחלוטין. ואז התחלתי לתהות האם פספסתי את השלב שבו העור פנים שלי אמור להיות נקי זוהר וחלק, האם בעיית החצ'קונים התחלפה בן רגע בבעיה אחרת שתלווה אותי עד הסוף המר?
כמובן שבאותו רגע נגשתי למראה בחדר השינה והתחלתי לעוות את פני מול בבואתי תוך בחינת הסדקים החדשים שהופיעו בלי לבקש רשות. הם עוד מעטים ונראים היטב רק באור מלא, אך ידעתי שזו רק ההתחלה, אני כבר בת עשרים ושש, קרובה יותר לגיל חמישים מאשר ליום שבו נולדתי. רגע לפני שנפלתי לדכאון קליל ומרמור מלווה בחפיסת שוקולד פרה נזכרתי שבמקרר מחכה לי תכשיר שיוכל להציל אותי מגורל ההזדקנות.
אז כן, את הVichy אקוואליה אנטיאוקס, טיפול נוגד חימצון אני אמורה לשמור במקרר. כל תהליך הכנתו גרמה לי להרגיש כמו הרמיוני בשיעור שיקוי. תהליך רקיחת התחליב כוללת ערבוב אבקה מסתורית עם סרום המונח בצנצנת, סגירת הצנצנת בטפטפת (כן כן, טפטפת) והנחה במקרר. היה מעניין. בבוקר שלמחרת יכולתי סוף סוף לבדוק את המוצר על פני. האזהרות על הקופסא מעט מדאיגות, צריך להרחיק מילדים, הוא עלול להשאיר כתמים על הבגדים, הוא טוב לשימוש רק ל21 ימים לאחר הפתיחה וצריך לשטוף את הידיים לאחר השימוש. התכשיר עצמו הרגיש נעים ונספג בן רגע. לאחר ששטפתי את ידי פתחתי את תחליב הלחות. השימוש בו אינו מורכב כמו הראשון, מדובר בקרם לחות לפנים פשוט שעשה לי נעים וטוב.
בתכשיר כמו Vichy לא השתמשתי מעולם לא רק בשל העובדה שעוד לא חשתי נזקקת לתכשיר שיטפל בהזדקנות העור. בדרך כלל כאשר אני מחפשת לקנות תכשירים אני הולכת ישר על הפשוטים והזולים. מבחנתי לבזבז למעלה מחמישים שקל על קרם לחות לפנים זו שטות ואני סומכת על כל המחקרים שאומרים שבאמת אין הבדל משמעותי בהרכב של התכשירים היקרים שעולים מאות שקלים לזולים. אבל התחושה של התכשיר על הפנים היא אחרת לגמרי מכל תכשיר זול שהשתמשתי בו עד עכשיו. אני לא יודעת מה עומד מאחורי זה, אולי זה פסיכולוגי לחלוטין אבל זה הרגיש לי איכותי וטוב.
את התוצאות אני אמורה לראות רק בעוד שלושה שבועות מהשימוש הראשון. עד אז אאלץ לאזור סבלנות, לקוות לטוב ולהימנע ממחשבות סוררות על ההזדקנות הקרבה.
Feb 13 2010
רגע קטן של חרטה
למרות שמזכירות החוג לקולנוע מתעכבת בטיפול בטופס סיום הלימודים שלי (או כפי שאני קוראת לו – טופס טיולים יוצא), אפשר לומר שבשעה טובה ומוצלחת אני יכולה להכריז על עצמי כזכאית לתואר ראשון בקולנוע, ובקיץ הקרוב כן יהי רצון זכאות זו תהפוך לעובדה מוגמרת בשחור על גבי קלף. לצערי הרב השימוש הטוב ביותר עבור הקלף הזה הולך להיות תחתית לכוס, יאה חד פעמי, שטיח לרגליים בחורף או עטיפה למסטיק משומש. (עשיתי עכשיו הפסקה בכתיבת הפוסט כי האחים של בן זוגי הביאו לנו תנור אפיה, בינתיים הספקתי בטעות לשבור את הידית, ואז חשבתי גם על השימוש בקלף כעזר לפתיחת תנור לוהט עם ידית שבורה).
לפני יותר משלוש שנים כשהייתי צעירה ותמה החלטתי שהדבר הנכון עבורי לעשות הוא לבזבז שלושים אלף שקלים על לימודי תואר. לאחר שיקולים רבים וצעד לפני שנכנסתי לחוג למדעים מדויקים, החלטתי כי המקום האמיתי הוא לא אחר מאשר בחוג לקולנוע וטלוויזיה. אני חלילה לא מתחרטת, היה נהדר, היה חוויתי, היה מלמד, היה נפלא ומרנין והפכתי לאישה משכילה שיודעת עוד קצת על העולם הזה.
הנקודה שלי היא שלפני שנכנסתי לעולם האקדמיה הרווחתי בממוצע אלף שקלים יותר מעכשיו ובסופו של דבר נדפקתי פעמיים. גם הכסף מאז הלך על האקדמיה והותיר אותי חסרת כל (אגב כבר שנה וחצי עברו מאז שחלצתי את עצמי מברוך המינוס והדלות באמצעות השיטה) וגם השאיפות שלי השתנו ואינני יכולה כבר להסתפק בעבודה בתמיכה טכנית, שמכניסה כסף טוב אבל עלולה להשפיע על המאזן הכימי במוחי ולדרדר אותי לנטילת כדורים פסיכיאטרים.
עכשיו אין לי ברירה אלא ללכת אחר השאיפות שלי ולכתוב את דרכי לתהילה ולעושר.
:\
Feb 13 2010
קח מקל קח תרמיל
אומנם עברו הרבה שנים מאז הפעם האחרונה שיצאתי משטחי מדינת ישראל לטובת טיול מהנה, אך אני עדיין זוכרת את המועקה הקדם-טיולית בתכנון הטיול המושלם והחרדות שאם לא הכל יהיה מתוכנן כמו שצריך כל הטיול ילך לעזאזל. פעם זה היה כולל חיפוש אחר ספרי הדרכה אצל מכרים שהיו כבר באותה מדינה, רכישת מפות, וטיולים במשרדי נסיעות. היום כשהכל כבר מקוון אפשר לחסוך את ההסתובבויות ולמצוא את כל המידע און-ליין. אתר המאפשר את מציאת כל המידע הרלוונטי במקום אחד הוא האתר "למטייל" שהושק לאחרונה מחדש. כמובן שכותבת שורות אלו הוזמנה לטייל באתר למטייל כדי לכתוב לכם את רשמיה.
נכון שהכיס לוחץ ואני ממש לא רואה את עצמי עולה על מטוס בעיד הקרוב, אבל לתכנן טיול לא עולה כסף. אז חשבתי על המקום שהכי מתחשק לי להיות בו עכשיו, הסתכלתי החוצה על השמש החמימה של לב החורף בישראל והחלטתי שהגיע הזמן לעשות קצת סקי. בחרתי באתר בחיפוש לפי סוג טיול, בחרתי בחופשת סקי ועכשיו רק נותר לי לבחור יבשת.
את חופשת הסקי שלי החלטתי לעשות באיטלקית, אחרי רפרוף במידע החלטתי כי היעד שלי יהיה אתר הסקי "סלה רונדה". שאר המידע היה קל ונוח. יש אינספור כתבות, טיפים ואלבומי תמונות ואפילו אם לא בא לי לטוס לבד אני יכולה לחפש שותפים לנסיעה.כל שנותר לי לעשות באותו רגע זה בשל מצבי הכספי הדל זה כמובן ללכת על החוויה הוירוטאלית עד הסוף להכנס לGoogle Earth ולשחק ב"נדמה לי". (נדמה לי שאני צריכה טיפול).
מה שלא יכולתי לעשות זה לקחת חלק פעיל באתר ולזכות במתנות. אבל אלו מבין הגולשים באתר שלא כמוני באמת מטיילים מפעם לפעם ברחבי העולם, יכולים להעלות כתבות, טיפים ואפילו תמונות, להעשיר את תוכן האתר ולזכות במתנות שכמובן ישמשו אותם בטיולים הבאים שלהם.
אבל אני אזכור את סלה רונדה, את הנופים המדהימים ואת החוויה שמי ודע אולי תהיה שלי עוד שנה שנתיים כשהחיים יהיו מרווחים, מועשרים וטובים יותר.
(וכל הזכויות שמורות לאתר למטייל אני מניחה...)
Feb 05 2010
אהוב אותי מכף הרגל ועד הראש
עברו קצת יותר משמונה חודשים מאז שפתחתי את הבלוג ולהפתעתי הצלחתי להפנות את תשומת ליבם של אי אלו משרדי פירסום ויחסי ציבור לבלוג שלי בבקשה לכתוב כמה מילים על המוצר שלהם. ברור לי כי היום הפרסום הוויראלי דרך הבלוגים הוא לא כל כך נדיר וכל בלוגר שני מקבל הצעות כמו אלו שאני קבלתי. אז מה, תנו לי להרגיש מיוחדת.
לפני כמה ימים באמת נתנו לי להרגיש מאוד מיוחדת כאשר קבלתי הזמנה זוגית ממשרד יחסי ציבור של מותג הסקס durex לסדנת הדרכה לעיסוי זוגי ומשחק מקדים לכבוד השקת מוצר הנשען על הגימיק האדיר של גם וגם. החיים קצרים, המשאבים נעלמים, בואו נחסוך תכשירים ונכניס הכל לשפופרת אחת, גם משחת שיניים וגם מי פה, גם שמפו וגם מרכך, ובמקרה שלנו, Play massage 2 in 1 המשלב ג'ל המיועד גם לעיסוי אינטימי וגם חומר סיכוך.
הוחמאתי עד בלי די כאשר פנתה אלי בחורה חמודה בשם יפעת והזמינה אותי להשתתף ולהתרשם מהסדנה. ההבטחה לכיבוד קל שמחה אותי עוד יותר. ההזמנה הזוגית נפלה עלי בעיתוי מעט בעייתי כיוון שבן זוגי היקר נאלץ באותו זמן להתייצב בקור ובגשם, בציוד כבד ובמדים צהליים באיזה חור בארץ למען אהבת המולדת וחובת 32 ימי מילואים בשנה. על כן הזמנתי את חברתי הטובה סיון להצטרף אלי וללמוד מעט על המשחק המקדים על מנת שתוכל להעביר את הידע לבעלה לעתיד.
הסדנה היתה מחולקת להרצאה של הסקסולוגית שלי פסטרנק כץ והדגמת עיסוי זוגי. חששתי שיהיה מאוד מביך אבל דווקא היה נחמד ומשעשע, למדתי כמה דברים חדשים שלא ידעתי על גברים קרחים ודברים שאפשרו לעשות עם גרבוני ניילון וקרמבואים. אבל בעיקר שמחתי להיות נוכחת באירוע שמרכז את כל מאמציו על מנת להרשים את הנוכחים ואותי בפרט ושוב הרגשתי מאוד חשובה, הרבה זמן לא גרמו לי להרגיש ככה.
בזמן האחרון אני גם ככה מרגישה כמו נמלה, כמו נמלה קטנה שחולקת את עולמה עם עוד מליארדי נמלים אחרות, דומה לכולן, עובדת קשה כמו כולן ובעיקר ברת החלפה כמו כולן. גם אם זה נכון או לא, וגם אם כולנו נמלים קטנות, והעולם ישאר בדיוק אותו עולם גם בלעדינו, אנחנו מנסים לא לחשוב על עצמנו ככה. אנחנו משתדלים להגביהה את עצמנו משאר הנמלים, למלא את הבועה סביבנו באנשים שאוהבים אותנו ושאנחנו חשובים להם ולאהוב את עצמנו מתוך ידיעה שאנחנו לא ברי החלפה. חלקנו מצליחים בזה ואולי זה סוד האושר. אבל לאחרונה אני רחוקה מאוד מהמקום הזה, אולי זו תל אביב, או העבודה החדשה והשגרתית שלי שגורמים לי להתנמל, או העובדה שסיימתי את הלימודים בתחושה שאין לי סיכוי באמת להגביהה את עצמי, ולעשות מעצמי מישהי חשובה באמת.
את המסאג', התלוצצה הסקסולוגית, כדאי להתחיל מכף הרגל ולעלות מעלה לכיוון הראש, זאת כדי לגרום לפרטנר להרגיש אהוב מכף הרגל ועד הראש, כתבתי את ההערכה הזו על פיסת נייר כדי להראות לבן זוג ולהסביר לו איך הוא יכול לתרום לתחושת החשיבות והמיוחדות שלי ולמנוע התנמלות מוחלטת.
(אני דווקא אוהבת קרמבואים)
Jan 17 2010
על זוגיות, פוטושופ והחיים האמיתיים
בסביבות כיתה ו', ובעידוד משחקים חברתיים כמו "שבע בדקות בגן עדן", "אמת או חובה" וסתם ריקודי סלאו צמודים במסיבות כיתתיות התחילה השכבה להתחלק לזוגות. הבנות קבלו הצעות חברויות מפה ועד הודעה חדשה, היו צמדים חדשים, פרידות והמון אקשן. אבל אני, דתל"שית טריה ומפוחדת מכל הפריצות שחגגה סביבי (ספרו שא' נתן לר' נשיקה על הלחי בהפסקת עשר!!11!4$#) נשארתי כרגיל בחוץ.
גם כשקבלתי בעצמי הצעת חברות מדי פעם החלטתי שבטח מדובר באיזו מזימה זדונית של הבנים הרעים בכיתה ועוד רגע כולם ילגלגו ויצחקו עלי שהתפתיתי להאמין שגם אני נמצאת במעגל הזוגות.
בכיתה ח' גיליתי בפעם הראשונה את נפלאות הצ'אטים באינטרנט ובפעם הראשונה בחיי הרגשתי מבוקשת ופופולארית. הבעיה היחידה הייתה שבנים לא הסכימו לעבור לדבר מהצ'אט לטלפון מבלי שאשלח להם תמונה שלי. כיוון שזה היה טרום עידן המצלמות הדיגיטליות המשימה הייתה קשה מנשוא ואילצה אותי לחפש אחר סורק. לשמחתי הרבה חברה טובה ומעודכנת טכנולוגית החזיקה בביתה סורק חדש וצבעוני ואני כבר התקרבתי ליעדי להשגת בן זוג הולם ראשון. אך כמו כל המצאה טכנולוגית טרייה, היא הכזיבה והתמונה יצאה מטושטשת וצהובה.
חברתי חדורת המוטיבציה החליטה לנסות לתקן את התמונה אך גם לאחר אין ספור ניסיונות בתוכנות העריכה המיושנות של הימים ההם לא הצלחנו לגרום לתמונה שלי להראות פחות מחרידה והמצב רק הדרדר. מיואשת לקחתי את התוצאה בדיסקט וחזרתי למחשב הביתי.
למרבה הפלא למרות התוצאה הזוועתית כן הצלחתי לגרום לאחד מהבנים מהאינטרנט לעבור לשיחה טלפונית, והשאר היסטוריה. (למען האמת מהשאר אני מעדיפה לשכוח, בנים מהאינטרנט זה יותר גרוע מבנים ממעריב לנוער, וחרדת היחסים שלי המשיכה עוד שנים ארוכות לאחר מכן).
אז למה לעזאזל אני מתוודה כאן על העבר הלא מוצלח שלי בתחום הזוגיות? כי סדרת מוצרי הטיפוח וישי העלתה קמפיין לרגל הוצאת סדרת הלחות aqualia antiox. מדובר באתר אינטרנט חביב שבו ניתן להעלות תמונות פנים שלנו ולקבל בחזרה תמונה משופצרת שעברה פוטושופ מקצועי על ידי צוות האתר וגם אני כמובן ניסיתי ארבע עשרה שנים לאחר הניסיון הראשון והעלוב שלי לשפצר תמונה שלי במחשב לעבור טיפול מקצועי. התוצאה יצאה אחלה
לפני ואחרי
היום בעידן הדיגיטלי, הפגישות האינטרנטיות כבר הפכו לברור מאליו, ואף אחד לא מתבייש לומר שהוא פגש את אהבת חייו בין כותלי הרשת. הכל נעשה שקוף, אנחנו חושפים את חיינו באתרים חברתיים כמו הפייסבוק ודומיו. היום אפשר לצלם תמונה בטלפון הסלולרי ותוך רגע להעלות את זה לרחבי הרשת. אם התמונה לא מספיק טובה אפשר להלבין שיניים, להעלים פצעונים ואף להפוך את עצמנו לכחולי עיניים. כמובן שאסור לשכוח שבסופו של דבר המראה שלנו יתגלה מחוץ לעולם הוירטואלי ואז מה שנשאר לנו זה מי שאנחנו באמת.
Dec 30 2009
מארחת ומרחרחת
כן כן, מיכל גרוסברג הידועה כ"אוהבת להיות מעל" קפצה לבלוג להחזיר לי את התחתונים ועל הדרך כתבה גם פוסט…
יא אללה!!!
אני מתארחת בבלוג של רות ושום דבר פה לא ורוד. אני לא יודעת איך אני אוכל לחיות עם זה. רות בחייך, כשאת שמה את הפוסט אצלך בבלוג, תעשי לי אותיות ורודות חמודות כאלה שאני ארגיש טוב עם עצמי. סבבה? סבבה.
אז רגע. מי אני בכלל? אה! אני מיכל, גרוסברג מיכל, מהבלוג של מיכל, זאת שאוהבת להיות מעל, יאדה יאדה יאדה. רות ואני? חברות הכי טובות. סוגרות עוד מעט עשור. יא אללה, רות, עשור!
בהמשך לפוסטים הקודמים בבלוגים של רות ושלי בו נתבקשנו ע"י קוטקס להחליף כשרונות אחת עם השניה. מאחר ששתינו כל כך חכמות ויפות ומוכשרות התקשינו למצוא כשרונות להחליף זו עם זו, אך על דאגה! אם שתינו כאלה חכמות, יפות, מוכשרות, מוצלחות ומושלמות (עוד סופרלטיבים תמיד יתקבלו בברכה) מן הסתם בסוף מצאנו אילו כשרונות עלינו להחליף.
אז אחרי שהוכרז שזה לחלוטין לא החודש שלי (הייתי חולה בשתי שפעות, בקעה לי שן בינה, נפגעתי בתאונת דרכים שמנעה מהפוסט הזה לעלות מוקדם יותר ובעיקר לא מצאתי מישהו להתכרבל איתו בלילות החורף הקרים), הצלחנו למצוא את השעות הבודדות בהן החלפנו את כשרונותינו. אחרי שצילמנו, פיתחנו, הדפסנו, הסרחנו מכימיקלים והודנו שוב ושוב לאלוהי הדיגיטל שככה לא עובדים יותר, רות התפנתה להקדיש לי שעה כדי למרק קצת את ידיעתי בפוטושופ (למרק, כן! כמו שממרקים מראה! עבדנו על תמונה שלי, ואני אוהבת להסתכל על עצמי. עצמי זה כיף.)
את התוצאה אפשר לראות בבלוג שלי, שהוא מלא בכל טוב והרבה מאד ורוד. לא שכאן לא טוב, פשוט לא ורוד פה מספיק בשבילי.
לצערי כעת עוד אין תוצאות מצילומי שחור הלבן בידיי, אך רות הממזרה כתבה בפוסט שמתארח אצלי שלא הסכמתי להצטלם בעירום. שקר וכזב! פשוט לא הראיתי לה את הפריים הזה! זה הכל!
בעת תמונותינו ימצאו סורק סביר, מבטיחה שכולכם תזכו לראות את התוצאות, אם כי לא תזכו לראות אותי בעירום. וואו. אפילו אני קצת מתבאסת על זה.
מיכל גרוסברג, בת 24 מתל-אביב, סטודנטית לקולנוע במנשר ומקלידה את הביטוי "היום לא נזהרתי ונשארו לי פסי בוץ בתחתונים" מהר משתוכלו להבין או לבטא אותו. תבקרו בבלוג שלי.
לפוסט האורח הקליקו כאן.
Dec 14 2009
מעצבת ומתעצמת.
כבר חודשיים עברו מאז שהגשמתי את משאלתי מימי פתיחת הבלוג והצלחתי להימלט מעולם התמיכה הטכנית אל מקום אחר, שאומנם אינו נוגע בכתיבה אך ללא ספק יצירתי יותר מלהסביר במשך תשע שעות ללקוחות כיצד לנקות את ההיסטוריה של הדפדפן שלהם.
חלק מתפקידי בעבודה החזיר אותי לתחביב ישן נושן שמפעם לפעם ביצבץ בחיי בכל מיני הזדמנויות – העיצוב הגרפי. תחביב שהחל עם תוכנת הצייר במערכת ההפעלה חלונות 3.1 אי שם בתחילת העשור הקודם. לאחר שנאלצתי לפרוש לאחר כיתה ד' מחוג הציור בגלל מעבר דירה גיליתי כי לצייר אפשר גם במחשב.
לאחרונה השיקה חברת קוטקס אתר אינטרנט הנותן ללקוחותיה הנשיות הזדמנות להעצים זו את חברתה בכישרונותיה. כשהוצע לי להצטרף התלבטתי איזה אם בכלל כשרון יש לי להציע לחלוק עם מישהי אחרת והבנתי שהעיצוב הגרפי הוא כשרון שהרווחתי בזכות.
כילדה בת עשר, עם דמיון הרבה יותר עשיר מהדלות היצירתית שהולכת ונעלמת עם הזקנה (הו גיל 26 המאוחר) החלטתי שהגיע הזמן להתחיל לפתח את הקריירה שלי כמעצבת אופנה. הכנתי לי בצייר דמות של בחורה, בובת ראווה ושכפלתי אותה על אין ספור קבצים ומגה בייטים יקרים, ובכל קובץ וקובץ עצבתי עליה ליין אופנתי. שמלות, חליפות, קז'ואל וספורט אלגנט.
אומנם חלומי הגדול להיות מעצבת אופנה התמוגג כליל ברגע שהגעתי למסקנה שאין לי שמץ של חוש אופנתי, אך המשכתי לצייר ולעצב במחשב עוד הרבה שנים קדימה. תמיד כתחביב, מעולם לא שקלתי מעבר למחשבות מתעופפות ונעלמות להפוך את העיצוב הגראפי לקריירה לחיי, כנראה משום שאני נמנעת מלשקול איזשהו תחום כקריירה לחיי מחשש שאכשל בין כה וכה.
אך למרבה הפלא מצאתי את עצמי בחודשים האחרונים משתפשפת ומתמקצעת בעבודה בתוכנת הphotoshop המהוללת ובחברותיה הAdobeאיות. מאז בכל יום ויום אני נאלצת להתמודד עם הסיטואציה שלי כפולניה שרגילה לבכות ולהתלונן על כל פרט ופרט מחייה להתעלם מהעובדה שאיזשהו חלק ממני, נמוך קומה ורדום מצליח למעשה ממש ליהנות מעבודתי. ששששש…
בכל מקרה מי שהולכת לעשות חיים וליהנות מהשעה החוויתית שאני עומדת להעניק לה מתוך הידע שצברתי על העיצוב הגרפי היא הבלוגרית המהוללת וחברה טובה טובה שלי מיכל גרוסברג זו בתמורה הולכת להעניק לי את אחד מאין ספור כשרונותיה ולמד אותי לצלם קצת בשחור לבן.
מקווה שיהיה מרנין ושופע ביצירתיות.