הבלוג של רות

בעוד עשרים דקות יחזרו חיי למסלולם התקין, ואני אוכל שוב להתחבר מהמחשב הביתי שלי אל רשת האינטרנט. כבר שבועיים וחצי שאיני יכולה להתחבר לאינטרנט מהבית וחיי אינם חיים. מכיוון שבימים אלו אני לא עובדת, אני מוצאת את עצמי מפזזת מבית קפה אחד לקניון אחר אשר המשותף לכולם הוא רשת אלחוטית פתוחה.

אני יודעת שזה נשמע מעט פתטי ואיני מבקשת מאף אחד שירחם עלי, אבל אני מוכרחה לציין שלא ידעתי כמה קשה יהיה לי בלי אינטרנט בבית וכמה החיים שלי תלויים בחיבור לרשת. בשבועות האחרונים גיליתי כי כמעט ואין פעולה במהלך היום שאינה דורשת התחברותי לאינטרנט. למשל מצאתי שאני מרבה לדבר הרבה פחות עם חברי הקרובים, אלו שהייתי בקשר יומיומי איתם דרך הג'ימייל צ'אט או הצ'אט בפייסבוק. אפילו עם אחי הבכור כבר נותק הקשר כיוון שהוא שוהה בקנדה והדרך כמעט היחידה בה אנו מתקשרים היא דרך הפס הרחב.

שלא לדבר על כל הפעמים בהם הייתי צריכה להגיע לראיונות עבודה במקומות שונים ומשונים בגוש דן ונאלצתי להסתדר מבלי אתרי האוטובוסים והמפות. ואם כבר אני רוצה להודות לכל חברי שעזרו לי במצוקתי ואתרו לי את הדברים שנזקקתי להם באמצעות המחשבים המרושתים שלהם.

אז נכון, בשל המצב נאלצתי לעשות דבר מה שתמיד חלמתי לעשות והוא להיות מאלו שיושבים להם שעות על גבי שעות בבתי קפה ועובדים על המחשב הנייד שלהם. אבל אני למעשה עבדתי בעיקר על עצמי, בעוד כל מה שעשיתי, לאחר שלוש דקות של משלוח קורות חיים דרך הרשת, היה לעדכן סטאטוסים בפייסבוק בקצב רצחני ולבדוק כל שתי דקות את תיבת הדואל. אחרי כמה זמן הבנתי שההרגל הנעים הזה עולה ביותר מדי כסף ויותר מדי קפאין בדם.

אז בעוד עשרים דקות חיי יחזרו לשגרה ואני אוכל לשוב ולרפרש את תיבת הדואל בביתי הפרטי. היה קשה והתגעגעתי המון. כמה טוב שבאת הביתה.

תגיות: אינטרנט, בית קפה, דואל, קניון

לפני יותר מדי שנים, בסביבות גיל 12, אמא שלי קיבלה מאחת חברותיה במתנה צנצנת שהכילה סבון גוף ורוד בריח לבנדר. כמתבגרת פצפונת שחייבת להתנסות בכל תכשיר אפשרי בחדר האמבטיה של אמא הרשיתי לעצמי לפתוח את צנצנת הסבון. תחבתי את אפי פנימה אל צנצנת הקסם והרחתי, הרחתי והרחתי במשך קרוב לחמש עשרה דקות שלמות בלי יכולת להפסיק. למזלי הרב בשלב מסוים אבי נזקק להכנס לחדר האמבטיה ולא נותרה לי ברירה אלא לעזוב את הריח הממכר ולהתגנב החוצה. לדעתי זו הייתה חווית ההתמכרות הראשונה שלי, בערך ארבע שנים לפני הסיגריות. כי ברגע שאבי יצא מחדר האמבט שבתי פנימה לרחרח. בימים שלאחר מכן הייתי מתגנבת לאמבטיה בבוקר, לפני בית הספר, מורחת מעט סבון על פרק כף היד וכל הדרך ללימודים הייתי מרחרחת את כף ידי עד שהריח היה נעלם.

לאחר מספר שבועות נגמרה צנצנת הסבון ונגמלתי מריח הלבנדר. לפחות עד הבוקר שקבלתי לידי ערכת מתנה מ"סבון של פעם" ערכה המכילה סבון גוף וקרם ידיים בריח פטצ'ולי – לבנדר – וניל. וסבון ידיים באריזה קטנה וחביבה. מכיוון שכותבת מילים אלו אינה יודעת דחיית סיפוקים מהי, עוד בדרכי הביתה עם ערכת המתנה מיהרתי לפתוח בזהירות את צנצנת סבון הגוף והסנפתי את הריחות. לקח לי שנייה בדיוק להיזכר בסבון הוורוד של אמא ובהתמכרות הנעימה. מיהרתי הביתה והפעם במקום רק לרחרח נכנסתי למקלחת להתנסות.

ההתרשמות שלי מהערכה כולה היא חיובית, אומנם הצנצנת הגיעה עם משאבה שמשום מה לא התאימה לגודלה של המיכל ויותר מדי סבון נשפך החוצה כשמזגתי את הסבון על ידי, אך הריח כמובן מפצה על הכל. קרם הידיים נעים, גם הוא בריח פטצ'ולי-לבנדר-וניל, והוא ארוז בשפופרת כסופה מרשימה שלא אתבייש להוציא מהתיק באמצע פגישת עבודה.

אומנם היום אני כבר כמעט אישה, ויש שיגידו כבר מזמן אישה, ואני לא צריכה עוד להתגנב לחדרי האמבט של המבוגרים כדי להתענג על ריחות ממכרים, אך ריח הלבנדר, ובקבוקים ורודים תמיד יזכירו לי התרגשות נוערים מעורבבת עם תחושת אשמה ותשוקה ממכרת.

היום לפני שנה השקתי את הבלוג במתכונתו הנוכחית במטרה לשמור לי פינה קטנה לכתיבה.

אז להלן סיכום שנתי קצרצר:

סיימתי את לימודי האקדמאים. עזבתי את מודיעין, ועברתי לגור בתל אביב. למדתי להכיר את עולם התוכן השיווקי וספרתי לעולם על מה יש לי לומר על  קרמים, מסקרות, שמפואים וטמפונים. הלכתי לאיבוד בפתח תקווה. ניסיתי לבסס את מעמדי כפמניסטית לוחמת ונכשלתי פעם אחר פעם. למדתי איך לחסוך כסף ולהתסדר בלי כרטיסי אשראי. ראיתי טלוויזיה, הלכתי לקולנוע ואכלתי אוכל טעים.

מסתבר שהיה לי הרבה הרבה מה לומר על כל אלו.

מקווה שהבלוג ימשיך להיות פעיל ותוסס, אל תפסיקו לקרוא כדי שאני לא אפסיק לכתוב.

רות ס(וף)

תגיות: הבלוג, הפלינסטונס, כתיבה, תוכן שיווקי

אחרי תקופה מרירה ומתישה היקום החליט להמתיק לי מעט את החיים בשבועות האחרונים.

בשבוע שעבר פונקתי פעמיים בזכות הבלוג והוזמנתי יום אחר יום למלון קראון פלאזה סיטי סנטר במגדלי עזריאלי.

בפעם הראשונה ערוץ 10 הזמין אותי לצפות בפרק האחרון של הרווק ובפעם השניה הוזמנתי להתבשם, לרחרח ולהתרחרח על ידי רשת הבישום CallPerfume.

שוב הצטופפנו אני ועוד כמה בלוגריות לוהטות בסוג של חדר אוכל פרטי, הפעם בקומה העשרים של המלון ופונקנו בעוגיות טובות ובמצגות, למדנו היכן להתיז על עצמנו בשמים ומה אומרים עלינו הבשמים שאנחנו אוהבות. במהלך הפעילות העברנו בין אחת לשנייה בשמים מיניאטורים, תמציות ריח וזיכרונות נוסטלגיים על ריחות של בית. בעוד שאר הבנות העלו בזכרונן ריחות תותים, סבונים ובשמים של דודות אני כשלתי בלהזכר בריח מהילדות. זאת בטח משום שחוש הריח שלי במהלך שנותי הראשונות היה כמעט מנוטרל לחלוטין מהיותי מעשנת פסיבית.

שבתי הביתה עם בושם "רוק אנד רוז לאישה" של ולנטינו וחיוך מתפנק.

בהמשך לימים המתוקים שעברו עלי, את היום האחרון לפני סוף השבוע סגרתי בפרידה ממקום עבודתי האחרון ופיניתי את כל המרירות והתסכול שהצטברו בעורקי בחודשים האחרונים.

עשיתי מעבר חד מזו ששתי יונים מחרבנות עליה בשבוע אחד (בחיי, מה הסיכוי שזה יקרה?) לזו שמוצאת כסף קטן יום אחרי יום בצד הדרך.

כל שנותר לי הוא לפתוח שוב דף לבן מבושם בריח של אופטימיות ותקווה.

תגיות: CallPerfume, הרווק, ולנטינו, מונטנה, קראון פלאזה

אמש שודר בערוץ עשר הפרק האחרון של הגרסה הישראלית לתוכנית "הרווק". אני זכיתי לצפות בפרק זה ממרומי הקומה ה11 במגדל המרובע בעזריאלי באחת מהסוויטות במלון קראון פלאזה סיטי סנטר.  אני מוכרחה להודות שהרעיון שעומד מאחורי תוכנית כמו הרווק חורה לי, נשים לא צריכות להתחרות זו בזו על ליבו של גבר באמצעות כניעות, חנפנות וכמובן שכנוע עצמי שפוליגמיה לשם הרייטינג זה בסדר. ככה אהבה לא נוצרת אלא כוכבות סוג ג'. אבל אין מה לעשות וזו בדיוק הסיבה שהמקום המושלם ליצור סיטואציה שכזו היא כמובן בתוכנית ריאלטי.

מסתבר שדווקא דפנה דה-גרוט, האישה שחסכה מעצמה את מרב ההתרפסויות, והצטיירה למעשה כזו ש"שחקה אותה קשה להשגה" ואף הייתה בין האחרונות להסכים לנשיקתו של הרווק הלא הוא גיא גיאור זכתה להיות הזוכה המאושרת בליבו של גיא.

אז יש שיגידו שזה היה שקוף שדווקא היא תזכה כי זוהי עובדה שגברים כמו נשים תמיד יעדיפו את אלו שיאלצו אותם להאיבק ולהזיע. אני כבר מזמן הפסקתי להאמין באי אילו אמיתות מאחורי תוכניות ריאלטי חוץ מהאמת שזה מה שההפקה רצתה לגרום לנו לחשוב.

סיבה אחרת לדעתי לכך שדפנה נבחרה ולא מתחרתה מהגמר נטלי תורג'מן היא בגלל האג'נדות השונות שכל אחת מהבנות נשאו בלית ברירה על כתפיהן לעיני הצופים הישראלים.

נטלי, בחורה מתוקה ומקסימה, שקרוב לוודאי בעוד פחות מ48 שעות נשכח כולנו מקיומה, כביכול הגיעה מתוך איזה סיפור סנדרלה. בחורה ירושלמית פשוטה, מאמינה גדולה באהבה מהאגדות כמעט ומוצאת את עצמה בזרועות הנסיך.

אבל למעשה הסינדרלה האמיתית היא דפנה, רווקה אינטליגנטית שכאילו מצאה את עצמה במקרה בתוכנית שכזו ולא הביעה בתחילה רצון רב מדי להימצא  בידיו החסונות של גיא גיאור (מקורות יודעי דבר מסרו לי שהן אכן חסונות). דפנה נצלה מאותו סטאטוס "נוראי" בו החלה את התוכנית כאישה עצמאית וחזקה שמצליחה בזכות עצמה והצליחה להגיע אל מקומה האמיתי כאשת איש מאושרת.

בפרק צפיתי עם עוד כמה נשים חזקות (ובלוגריות הורסות) כולנו תהינו אם אי פעם יבוא איזה גבר חזק ובלונדיני ויציל אותנו מעצמנו ומהצורך שלנו להגשמה עצמית בלי להיות תלויות באף אבר מין גברי ומה יקרה אז, אחרי שהמצלמות יכבו ואנחנו לא נוותר עם דבר מלבד הזין ביד.

תגיות: דפנה, הרווק, נטלי, ערוץ 10, קראון פלאזה סיטי סנטר

מה הקטע עם משקפי הראיה בסגנון "מצאתי במגירה של סבתא" בגודל אקסטרא אקסטרא לארג' שנחים על אפי בנות ישראל בשנה האחרונה ולמה נדמה לי שהמספר של כל הבנות האלו יחד אינו עולה על חצי.

אני מתנצלת על המרמור אבל שנים ניסיתי להסתיר את פגם הראיה שלי שהגיע בזכות ההסתרה וההזנחה ארוכת שנים ל -5.75 (בלי משקפיים \ עדשות אני לא מבחינה בין גיא למברשת השיניים שלי), ועכשיו צצות כל מיני כוסיות חמודות כמו קרן פלס או כל הסטודנטיות לאומנויות בתל אביב ומתגאות בחנאניות האופנתית החדשה שלהן.
ומה עם החנאניות האותנטית שלי? היא עוד נחשבת?

תגיות: אופנה, חנונית, משקפיים גדולים, קרן פלס

אני וגיא זכינו להשתתף בכתבה במגזין "זמנים מודרנים" בעיתון ידיעות אחרונות, בנושא אינטימיות בין בני זוג שגרים יחד.

לאחר שענינו על מספר שאלות כמו "האם אנחנו חולקים את אותה מברשת שיניים?" (ברור שלא) וגיא היה צריך להיזכר מהם כלי האיפור שאני משתמשת בהם מדי יום, הגיע אלינו צלם מקצועי של עיתון ידיעות והפגנו לו פוזות מול המצלמה על רקע המטבח האדום והשווה שלנו.

לטובת אלו שלא קנו את העיתון של השביעי באפריל סרקתי את החלק שלנו בכתבה.

תודה לליטל שמש הכתבת המגניבה.

את העיתון שמרנו בניילון והנחנו על המדף כדי שתמיד נוכל להזכר ברגעי התהילה.

תגיות: אינטימיות, זוגיות, זמנים מודרנים, ידיעות אחרונות, מטבח אדום, פרסום ותהילה

חזרתי לפני שעה מהקוסמטיקאית החדשה שלי, לאחר שזו סידרה לי צמד גבות דקיק וחביב, עם תובנות חדשות לגבי היופי הנשי בוא אני דשה שוב ושוב בלית ברירה עקב כל הפעיליויות השיווקיות שנופלות עלי כבלוגרית נשית וססגונית שמשום מה חושבים אותי לכזו.

שבוע שעבר הוזמנתי (או ליתר דיוק דחפתי את עצמי (או ליתר דיוק רכנתי על גבה של חברתי הטובה גרוסברג בבקשה להצטרף אליה לעוד פעילות שיווקית)) להשקה של מכון אסתטיקה בשם EPYL המנסה לשלב את הGood Life עם טיפולים אסתטיים שונים ומגוונים כמו טיפולי לייזר, טיפולי פנים, הלבנות שיניים ועוד. במהלך הפעילות ששלבה דגים טובים גבינות והמון קאווה התקוממתי כהרגלי נגד הניסיונות של תעשיית הקוסמטיקה לגרום למין האדם לחוש כל הזמן לא נוח עם עצמו ולרצות תמיד לשאוף לשלמות בלתי מושגת. במהלך האירוע הציעו לנו להתנסות במכונת על מיוחדת המאפשרת לנו באמצעות מצלמה הסורקת את הפנים שלנו לדעת כיצד אלו יראו בעוד עשר שנים מעכשיו במידה ולא נטפל בצורה מסודרת באין ספור פגמי הפנים שיש לכל אחת ואחת מאתנו. כמובן שרובנו נרתענו ממכשיר האיימים הזה והעדפנו להמשיך לחיות באמונה שבעוד עשר שנים כבר ימציאו מכשיר משוכלל יותר שבו נוכל להחליף כליל את עור הפנים שלנו בכזה של בת עשרים.

ההשקה הססגונית לא הצליחה כלל להוציא אותי ממצב הרוח ה"אני זקנה ומכוערת" שמלווה אותי בחודש האחרון ונותרתי חסרת כל תקווה שאי אלו טיפולי יופי וקוסמטיקה יגרמו לי שוב להרגיש יפה ומושכת. הבוקר החלטתי לנסות בכל זאת לתקן משהו קטן מתוך הכאוס ששורר על בבואתי וקבעתי לאחר חודשיים של עצלנות תור לקוסמטיקאית חדשה לעצב את זוג גבותי. מהרגע שהתיישבתי על מיטת הקוסמטיקאית היא הצהירה בפני כי אין לי כל ברירה אלא להגיע אליה לטיפול פנים. "העור שלך, הוא יכול להיות מבריק" היא נוזפת בי בנחמדות "זה יכול לקרות" היא ממשיכה שוב תוך כדי שהיא מורטת שיערה סוררת. שכבתי על מיטת הטיפולים, עצמתי את עיניי ודמייני לעצמי את חיי האסתטים, שכן, ככה חושבת הקוסמטיקאית באמת יכולים להיות לי. שחררתי לרגע אחד את כל הזעם שיש לי כלפי כל אותן תעשיות היופי שדורשות ממני להשתנות, והתמסרתי לרצון ולאמונה שאולי טיפול קוסמטי, ושימוש בתכשיר זה או אחר באמת יכול לגרום לי להרגיש מאושרת. זה יכול לקרות.

ועכשיו אני תוהה מה עדיף לכעוס ולהיות צודקת או להתמסר לשקר וליהנות מכל רגע.

תגיות: Good Life, גבות, טיפולי לייזר, עור הפנים, קוסמטיקה

אתמול רכשתי מכשיר טלפון חדש.

מכשיר טלפון בלשון המעטה. למעשה המעבד שלו כמעט ושווה  בעוצמתו למעבד של המחשב הנייד שאני כותבת ממנו ברגעים אלו את הפוסט.

הכל התחיל לפני שבועיים וחצי כשאבדתי את מכשיר הטלפון הישן שלי במהלך חתונה מהחתונות הטובות ביותר שהייתי בהן. (ולחברותי המתחתנות, כדי שתדעו כי הדבר הבא בחתונות הוא צמד די ג'י מרקדים ושרים, וודקה על כל שולחן ומוזיקה רוסית שמחה, או ליתר דיוק ממליצה לכן להחליף את טל ואייל ברומן ואלכס).

למרות שלפני הרגע בו הטלפון הישן שלי אבד לעד מעולם לא הבעתי רצון כלשהו לרכוש טלפון חכם, בשבועיים וחצי האחרונים היה נראה כי כל חיי הוקדשו לרגע הזה בו יהיה עלי להחליט Iphone או אנדרואיד, סמסונג או HTC.

התיעוד האחרון של הטלפון הישן, יהי זכרו ברוך.

כך יצא שהקדשתי את כל חיי בשבועיים וחצי האחרונים במעבר מנקודת מכירה סגולה למרכז שירות סגול לדלפק כחול, חפרתי אחר תוכניות, זיפזפתי בזאפ אחר מכשירים ובעיקר הטרדתי את כל חברי הטובים המחזיקים זה מכבר במכשיר חכם לבקשת עצות.

בסופו של דבר ולאחר שבן זוגי החתיך והחכם הכין לי טבלת אקסל המשווה בין רכישת מכשיר באופן פרטי לאחת ההצעות שהציעו לי הכחולים (לא באמת מגיע לאף אחת מהמפעילות הגדולות איזכור פרסומי לאחר שירות בלתי נסבל שקבלתי משלושתן), הגעתי למסקנה שהכי משתלם באמת זה לקנות מכשיר חכם בחנות פרטית. מסתבר שחובה על המפעילות לתת החזר חודשי גם על מכשיר שלא נרכש דרכן.

וכך נפל לידי מכשיר ה HTC HERO היפייפה שמעניק לי חום, אהבה, וקרינה לרוב.

מהרגע שנחשפתי אליו ואל מערכת ההפעלה – האנדרואיד של GOOGLE שמותקנת עליו חשתי כאילו הגעתי סוף סוף אל הקדמה המבורכת. עכשיו גם אני יכולה לצלם תמונות, למתוח אותן בזוג אצבעותי, להעלות אותן אונליין, לכתוב סטאטוסים בפייסבוק ובטוויטר וכל זה בתור לארומה.

תגיות: HTC HERO, אנדרואיד, וודקה, חתונה של רוסים, סמסונג

לטובת אלו שהעדיפו אתמול בערב להשאר בבית ולראות את טקס מלכת היופי,

הנה תמונתי שפורסמה בענק, כן כן כמו שהבטחתי על קיר בניין מול הסנטר בפינת קינג ג'ורג' – דיזינגוף.

ותודה לDove 🙂

תגיות: Dove, טקס מלכות היופי, ערוץ 2