הבלוג של רות

כל מי שעוקב אחרי בטוויטר יודע עד כמה אני נרגשת לקראת בואו של ביז סטון מנכ"ל טוויטר לארץ, אבל כיוון שאני לא בוגרת המכללה למנהל ולא מכירה אף אחד כזה שיכול להכניס אותי למפגש הבלעדי עם מר סטון החלטתי לשכנע את העולם שגם לי מגיע (במסגרת תחרות של דה מרקר והמכללה למנהל).

אז כנסו ותצביעו לי (אני זו שלא מבינה למה צריך את הטוויטר הזה בכלל…)

ברגע שאני אצליח אני אוסיף את הסרטון לבלוג, מקווה שזה לא יהיה כבר אחרי שסטון ילך…

רות ס(וף)

בזמן האחרון הגלישה האינטרנטית הפכה לחוויה מצ'פרת ביותר והרשת מפנקת את גולשיה במבצעים מעניינים ותחרויות שמציעות מתנות מתוקות. התמזל מזלי ואני מכירה כמה מהחבר'ה שמריצים את הדברים האלו והם הסבו את תשומת ליבי לאפליקציה חדשה של האתר למטייל שנותנת הזדמנות לכל אחד (שרשום בפייסבוק, בין כל מכרי יש רק שניים כאלו שעוד אין להם וזה לא כולל את אמא שלי) לזכות בטיול לאטליה ו500 דולר לבזבוזים.

סה"כ לא יצא לי להיות הרבה בחו"ל, הפעם האחרונה שלי הייתה אי שם באלפיים ושש וכל מה שאני זוכרת מאז זה את התקף החרדה בטיסה לארץ כשהמטוס הקטנטן והקטלוני נכנס לכיסי אוויר והזכיר לי כמה אני אוהבת את אלוהים. כמובן שהייתי מאוד רוצה לתקן את החוויה במטוס בואינג 747 לניו יורק, אבל אני נאלצת לשקר לעצמי שלמעשה לגור בתל אביב, ברחוב שמוביל לים זה כמו חופשה מתמשכת (חופשה שבה אני צריכה לעבוד 9 שעות ביום ובסופו להיות גם המנקה וגם צוות הווי ובידור במלון הדירה הקטנטן שלי).

לצערי הרב, בשבילי, טיול באיטליה וחמש מאות דולר לבזבוזים זה כמעט משכורת חודשית. לכן האפשרות לזכות בטיסה כזו כל כך מפתה. למעשה מה שצריך לעשות זה לשמור אפליקציה בפייסבוק שנקראת "חיידק הטיולים הידידותי" לצרף את פרופיל חיידק הטיולים הידידותי לרשימת החברים שלכם ולהתחיל לתייג אותו בתמונות שלכם. מי שיתייג את החיידק הכי הרבה פעמים יזכה, כל כך פשוט.

מה שהכי אהבתי זה שלפעולת התיוג של חיידק הטיולים קוראים היזמים "תיוג תחושת החופש". אנו נדרשים לתייג את אותו זכרון מתוק מחופשה בלתי נשכחת וקסומה.

כשאני עוברת על התמונות שלי מהטיול בקנדה באלפיים וארבע (טיול שאותו אני דווקא זוכרת טוב מאוד ולטובה) אני ישר מתמוגגת על תחושת החופש, חוסר הדאגות והנעורים (הו הנעורים!).

מה לא נראית צעירה?

אני מעשנת מגיל שש עשרה. אומנם בתשעה החודשים האחרונים לא עשנתי, וכמעט ולא התעורר בי אף דחף לסגריה, ואף על פי שעכשיו אני סולדת מהסירחון הבלתי נסבל של הסיגריות  ולא מצליחה להזכר מהיכן לעזאזל הגיע הסיפוק של שאיפת מקלות הסרטן האלו, אני עוד לא מרגישה שהרווחתי בצדק את הכינוי "מעשנת לשעבר".

רוב שנותי כמעשנת ניסיתי להפסיק, אם בפעמים הראשונות שניסיתי להפסיק זה היה בשל הסיבות הברורות, לאחר מכן זה היה מתוך תחושת אכזבה והניסיונות העזים שלי לתקן את העוול שנגרם לי. אני גדלתי בבית מעושן, הייתי מעשנת פסיבית מגיל אפס והסגריות התגלגלו אלי מקופסת המונטנה של אבא שלי בקלי קלות אל ידי הנוירוטיות. הייתי מבני הנוער היחידים שלוקחים סיגריות בגלוי מההורים ומסתירים אותן מהחברים. קפצתי מהר מסגריה בשבוע לחמש ביום ותרמתי להצהבת הווילונות בבית.

ואז בבוקר בהיר אחד, לאחר שכבר הייתי מעשנת מנוסה שלא סופרת פאקטים ממטר, קבלתי בתדהמה גמורה המעורבת באושר אין סופי את הבשורה כי אבא שלי, הוא ולא אחר, לאחר שלושים שנה ושלוש קופסאות ביום הפסיק לעשן. הוא הפסיק ואני עוד מעשנת.  האושר הגדול התחיל להתערבב עם תחושות עלבון וחרדת נטישה. נשארתי לבד עם הסיגריות, אפילו זה שקבלתי ממנו את הלגטימציה וההשראה הראשונית לשאוף לריאותי פחמן חד חמצני, ניקוטין וזפת הפסיק בעצמו.

הרגשתי בודדה בעולם והחלטתי לשוב ולנסות להצטרף לרוב הלא מעשן. הפעם לא בגלל פחד מסרטן ריאות, הפצרות של איזה בן זוג או תחושת מיאוס מהסירחון התמידי אלא מכיוון שהרגשתי שזה פשוט לא הוגן להשאיר אותי ככה לבד.

אז ניסיתי, הדבקתי על עצמי מדבקות, הצטרפתי לקבוצות תמיכה אינטרנטיות, הרחקתי את עצמי מסיטואציות מעושנות כמו שתיית אלכוהול מרובה או סקס, אך המשכתי להכשל פעם אחר פעם. לא משנה כמה תמיכה קבלתי, כמה הרגשתי חזקה, החשק לא עזב אותי. כל הזמן רציתי, ותמיד החשק ניצח.

בינתיים השנים עברו, אבא שלי כבר היה חזק בקטע של הכנת מיצים בריאים ואני עוד נותרתי אפופת עשן. התחושה שנדפקתי לא עזבה אותי והמשכתי לנסות עד שהצלחתי, לבינתיים. לכן אני עדיין מחשיבה את עצמי כמעשנת, כי הפעם האחרונה שהפסקתי לעשן לא הייתה שונה מהפעמים הקודמות, הפעם זה עבד, אין לי מושג למה, הצלחתי להצטרף לרוב המנצח והראיתי לאבא שלי מה זה לאפשר לילדונת שלו לעשן בבית בלי לנסות להפעיל אף סמכות הורית מחנכת. הראיתי לו שגם אני יכולה כמוהו להפסיק, הוכחתי לכולם שאותי לא דופקים.

הפעם בניגוד לפעמים הקודמות אני באמת לא רוצה לעשן, לא מעניין אותי לעשן, לא חולמת יותר על סיגריות ולא רואה את עצמי אי פעם חוזרת לעשן. אבל אני לא יודעת כמה זמן אני אשרוד כלא מעשנת מהסיבות הלא נכונות. כשאני כלואה בתוך התחושה הזו שאני פועלת מתוך הצורך להוכיח את עצמי לאחרים במקום לפעול למען הבריאות שלי, למען הגוף שלי והאיכות חיים שלי. אולי זה היה בפוקס שהצליח לי הפעם, אולי האהבה שלי לסיגריות נעלמה כמו אהבות ישנות שדועכות ללא סיבה.

תגיות: הורות, מונטנה, סיגריות

כבר ארבעה שבועות שאני גרה בתל אביב ועדיין לא הכנתי חביתה. זה בגלל שעד היום בבוקר עוד לא היתה לנו מחבת. בשעה טובה ומוצלחת קבלנו מתנה מהורי האוהבים מחבת מזהב:

התוכניות שלנו על המחבת כבר רבות, דבר ראשון אנחנו מתכננים להכין שקשוקה עם חצילים (אנחנו כבר סופרים את הזמן לאחור עד לפתיחת סניף המגה הקרוב לביתנו בשביל לקנות מצרכים), אני בונה על פנקייקים בעתיד, ומוקפצים למניהם ועל סטייק פה ושם.

לפעמים אתה שוכח כמה דבר כלשהו חסר לך עד שאתה מקבל אחד כזה מזהב.

רות ס(וף)

תגיות: המחבת הבריא, זהב, חביתה, מחבת

ביום ראשון הקרוב למרבה הפלא אני לא מתחילה שנת לימודים חדשה.

אחרי שלוש שנים מייגעות הצלחתי לסיים את כל מכסת השעות הסמסטריאליות הנדרשות ממני על מנת להשיג את התואר הנכסף וכעת כל שעלי לעשות זה להמתין לגיליון הציונים.

את התואר שלי עשיתי באוניברסיטת תל אביב שנבנתה על חורבות של כפר ערבי. תמיד שיערתי שמתחת לבניין בו אני העברתי את רוב התואר, בניין מקסיקו בו ממוקמת הפקולטה לאומנויות, שהיא לא אחרת ממעוז השמאל  התל אביבי –  היה פעם מסגד. אבל אלו סתם השערות חסרות פשר של מתנחבלת לשעבר שכמוני. המסגד בטח היה ממוקם בכלל מתחת לבית הכנסת.

מצחיק אותי  שביליתי כל כך הרבה זמן באוניברסיטה הזו אבל חוץ מגיחות קצרות לפקולטה השווה של מדעים מדויקים כמעט ואף פעם לא יצאתי מרדיוס ה-מקסיקו-גילמן-מרכז התפוצות (וזה רק מאז שפתחו שם סניף של ארומה). תמיד היו מספרים לי אגדות אורבניות לגבי צדדים מרחוקים באוניברסיטה כמו קפיטריות שניתן לקנות בהן בקבוק מים בשלושה שקלים או מסעדת סבארו שממוקמת בתוך הקמפוס, אך מעולם לא יצא לי לחקור ולגלות את מה שמסתתר מעבר לספריה המרכזית. כאשר אחותי, שמתחילה שבוע הבא ללמוד בבית הספר לרפואה, שאלה אותי לגבי התמצאות באיזור זה של האוניברסיטה נותרתי חסרת מילים והפנתי אותה במהירות למפת האוניברסיטה.

אין לי מושג איך לסכם שלוש שנות תואר מיותר שכזה, בטח ובטח כאשר אני לא רואה באופק אף אפשרות לעסוק במקצוע אותו למדתי. זה לא שאני מרגישה חרטה כמו ניסיונות חזקים להדחיק. מצד שני ברור לי שאתגעגע לחוויה, ושאנסה לעשות תואר נוסף בשנים הקרובות. אולי הפעם אלמד משהו פרקטי יותר מתסריטאות בחוג לקולנוע וטלוויזיה וארחיב אופקיי עד לצידו השני של הקמפוס.

אם יש משהו שאני לא אתגעגע אליו זה המהות של להיות סטודנטית ענייה עם מינוס ולעבוד בעבודות סטודנטיאליות שבלתי אפשרי להתפרנס מהן. למדתי את זה על בשרי כשנאלצתי באמצע התואר לחזור לגור עם ההורים. עכשיו סוף סוף אני מסוגלת להתפנות למשרה מלאה  וכפי שכתבתי בפוסט הקודם יצאתי (בפעם השלישית) לדרך עצמאית בתל אביב המגניבה.

אבל הרבה מחברי עדיין או שמא עומדים להכנס לסטאטוס המתועב של הסטודנט הרעב בשבוע הבא. זה מסריח ולא נעים והנה אני פה בשביל לעזור. איך? אני אספר לכם על בנק דיסקונט שיצא במבצע אינטרנטי ומלהיב במיוחד בשביל הסטודנטים שיזכה אתכם בלילה זוגי בצימר יוקרתי. הבנק שולח נציגה טוויטרית שתסתובב במשך שבוע ברחבי האקדמיה הישראלית ותפיע כל יום בשני קמפוסים שונים החל מיום ראשון הקרוב. היא תצייץ אודות מיקומיה השונים בטוויטר וכל שעליכם זה לעקוב אחרי ואולי לאתר אותה באוניברסיטה שלכם. אם תפנו אליה ותשאלו אותה "יש מצב ללילה זוגי" תזכו בלילה זוגי!  אז תעקבו אחריה כאן ותזכו למעט נחת:)

בהצלחה!

רות ס(וף)

תגיות: אוניברסיטת תל אביב, דיסקונט, לימודים, צימר

נדמה לי כאילו החודש וחצי האחרונים הפכו את עולמי. זה התחיל בכך שהפכתי לדודה מאוהבת באחיין החמוד והבכיין שלי שגורם לי לאושר עילאי. הוא גדל מיום ליום והיום הוא כבר חמוד רציני.

לא להאמין שהיום כבר השביעי לאוקטובר, בשבועיים האחרונים חיי שוב התהפכו והשתנו ללא היכר. עזבתי את ההורים, ועכשיו אני מקלידה את הפוסט מסלוני היפה והצבוע. אני יושבת על ספת העור מיד שנייה אך איכותית שרק אמש קנינו גיא ואני. אני מביטה על טלוויזיה שמונחת על שידת מיטה קטנה שתוחלף בהמשך. הבוקר הכנתי לי בפעם הראשונה נס קפה לאחר מרדפים אין סופיים אחר קומקום הולם, ובהמשך ספל קפה. עדיין חסר לנו כיריים ואנחנו חולמים על חביתה טעימה או פסטה חמימה, אבל התאבזרנו בטוסטר ויש לנו די והותר אלכוהול במקפיא.

אחרי שבוע של עבודה קשה על צביעת הבית ונקיונות מסיביים של כל הארונות, האמבטיה והשירותיים, קפצנו לסוף שבוע באילת. היה נהדר ועבר יותר מדי מהר, העברנו את הזמן בעיקר בבטן גב, טבילה בבריכה ובג'קוזי, שמירה על זמני ארוחות המלון ובהרבה קניות קטנות לבית. חזרתי למרכז הישר לעבודתי החדשה. לאחר כמעט שש שנים הצלחתי להסיר מעצמי את קללת התמיכה הטכנית ומצאתי עבודה אחרת. מאוד נחמד לי שאין לי אפילו טלפון על השולחן בעבודה כיוון שאין אף אחד שאני צריכה להסביר לו מהצד השני של הקו כיצד להפעיל מחדש את המחשב.

אני עייפה ומרוצה, מעט מבוהלת מכל השינויים ומהתיקנים שמופיעים מפעם לפעם (כעת הם התחלפו בגופות של תיקנים כיוון שהבהלנו בתחילת השבוע מדביר). אני מחכה בקוצר רוח שהכל יהיה מוכן, שהדירה תהיה מאובזרת לחלוטין ותהפוך לי לבית.

התחילה שנה חדשה. עוד ארבעים ושמונה שעות אני אמורה להיות כבר בדירתי החדשה בתל אביב, אני עוצמת את העיניים חזק ומנסה להריח את הריח של השינוי, של ההתחדשות ולא מצליחה. במקום להתרגש ולפחד אני פשוט חשה בכל עצמותי שזה הצעד הבא ההגיוני, אין שום אפשרות אחרת. אין סיבה לסחרחורות או לפרפרים בבטן, כבר הייתי בסרט הזה לפני כמה שנים ומרוב סחרחורת מצאתי את עצמי חזרה אצל ההורים. הפעם זה לא יקרה (בשביל לוודא את זה השבעתי את אבא שלי שפשוט לא ייתן לי לחזור, הוא הבטיח לי שתכף ומייד יהפוך את חדרי הקט לחדר העבודה שלו).

השהות שלי פה בפרברים עם כל האהבה להורים שלי חייבת להגיע לסיומה, אני חייבת להפסיק לחכות ולגרום לאושר שלי להגיע כאן ועכשיו. לפעמים נדמה לי כאילו כבר עשרים ושש שנה אני אומרת לעצמי, עוד קצת ודי, עוד בגרות אחת והכל נגמר, רק נעבור את השמירה האחרונה וזהו, עוד סמינר אחרון והכל יהיה טוב יותר. אז נמאס לי, עד כאן, מספיק לדחות את החיים והגיע הזמן להתחיל לחיות.

השנה אני אלמד ואחקור ואצור ואכתוב ואחווה את החיים כפי שבחורה בת עשרים ושש אמורה לחוות אותם ולא כמו מזדקנת נרגנת שנוסעת כל יום במשך שעה וחצי לעבודתה הלא נעימה וחוזרת הביתה עצובה, עם כאבי גב וכאבי עיניים ונכנסת לחדרה הקטן בתוך הבית שכבר מזמן הוא לא שלה.

אז אני מאחלת לעצמי השנה הרבה טוב ואושר ונחת בריח תל אביבי .

(אה כן, והחיפוש אחר הזוג הנוסף בטל, תודה על ההיענות הרבה (אהמ…) וכל טוב, הפעם זה נהיה רק שנינו).

לא עדכנתי את הבלוג המון זמן בגלל שעמלתי בשבועות האחרונים על כתיבת עבודתי האחרונה והמסכמת לתואר הראשון. למעשה לא עדכנתי דבר בחיי בשבועות האחרונים, והכל נאלץ להמתין עד שאסיים למלא 24 עמודים בגיבובים שונים על טלוויזיה ופמניזם. היה קשה ולא ישנתי ועכשיו הכל מאחורי. או כמו שאומרים טפו טפו טפו מלח מים.

ועכשיו כשסוף סוף התפנה לי זמן החלטנו אני וחבר שלי  שגם כן התפנה משירות המילואים הארוך למדי שלו שזה הזמן להתחיל לחפש דירה לשנינו בתל אביב. סרקנו את אתרי האינטרנט בחיפוש אחר דירה קטנה וחמודה אך לא קטנה מדי שתתאים לשנינו ותהיה במקום מגניב ומרכזי אבל גם נעים ושקט. למרבה הפלא לא מצאנו יותר מדי מציאות. ובכל זאת הכנו רשימות והלכנו לטייל בתל אביב הצעירה בחיפוש אחר הדירה המושלמת אך העלנו חרס בידינו.

אם הדירות בתל אביב במחירים שאנחנו רוצים לשכור לא קטנות מדי הן פשוט מוזרות מדי. אין כל ספק כי מעצבי הפנים שעמלו על עיצוב הדירות בתל אביב בתחילת המאה ועל עיצוב המרצפות עישנו הרבה סמים. מיואשים חזרנו אל אתרי האינטרנט, לא הבנו כיצד יתכן שאף דירה לא מתאימה לנו. בעודנו מציצים באתרים על דירות שאינן בהישג ידינו בשל מחירן הגבוה, מפנטזים על חיים מתוקים יותר, העלה חבר שלי רעיון במוחו.

ולהלן הרעיון המבריק של החבר החתיך והחכם שלי: במקום לחפש דירה קטנטנה וזולה באיזור מעופש ועם זוחלים וחרקים למניהם (סתם אני מגזימה) אפשר לחפש דירה גדולה ושווה במחיר כפול מרוהטת ובמיקום סופר מרכזי אם רק נחפש עם זוג נוסף. ראינו שבאמת ישנן הרבה דירות שלושה חדרים או יותר טובות ומורוהטות במחירים שלאחר שיתחלקו בין כל השותפים, יהיו הוגנים וטובים ואף במקרים מסוימים ישתלמו לנו יותר מאשר למצוא חורבה קטנטנה לבד.

אז פתחנו קבוצה בפייסבוק ואני קוראת לכם קוראי היקרים והאהודים להפיץ שמועה זו ולעזור לנו למצוא דירה טובה, לשמור על איכות חיים גבוה מבלי לשבור חסכונות.

יאללה אז תעזרו לנו קצת, אנחנו ממש חמודים;)

הזמנה לחנוכת בית מובטחת למי שמביא לנו זוגות…

תגיות: דירה, רות, רות סגל, תל אביב

אף על פי שכבר סיימתי את לימודי התואר הראשון שלי בקולנוע נותרה לי עוד משימה אחרונה – עבודת סמינר. בשל שאיפותי להפוך לאדם נאור יותר ובעיקר בגלל שלא הייתה לי אף ברירה אחרת עם המערכת שעות שנתנה לי בסמסטר האחרון בחרתי בסמינר שעיקרו תיאוריות פמניסטיות. ועכשיו לקראת הסמינר הצפתי את עצמי באין סוף מאמרים שנכתבו על ידי פמניסטיות בכל רחבי העולם. במקום לגרום לי להרגיש כאישה משוחררת וחזקה שמסוגלת לכל, נכנסתי לדכאון עמוק.

באותו הזמן שהתייסרתי על היותי אישה חלשה שנכנעת לתכתיבים של העולם הפטריארכלי ואינה מוכנה לקבל שינוי ולא לגלח את רגליה לפני שאני עומדת לפגוש את בן זוגי, התמזל מזלי ונבחרתי להשתתף בפרוייקט תוכן חדש במסגרת ההשקה של היפנוז-דרמה מבית לנקום. מדובר בהשקה של מסקרה חדשה שאמורה ליצור בעפעפינו מבט עוצמתי ודרמתי יותר.

ואז חשבתי על רעיון שאם הייתי כותבת אותו בסמינר בטח היו מכריחים אותי לחזור על כל לימודי משנה א' או גרוע מכך – להמיר את התואר בקולנוע בתואר בלימודי מגדר ולהעביר את כל שלושת השנים הקרובות בלמידה מחודשת אודות הנשיות הבוערת והחזקה שבתוכי.

אז הרעיון שלי הוא כזה – במקום להפוך לאישה משוחררת, במקום לשרוף חזיות ולנסות להוכיח שאני חכמה ומוצלחת יותר מכל גבר שעובר ברחוב, אני יכולה לעטות על עצמי את המראה הדרמתי בעזרת המסקרה הזו, ובכל פעם שאיזה גברבר יפקפק ביכולתי אשפריץ עליו כוחניות ועוצמה. כך אני אוכל בו זמנית להנות מהנשיות שלי, להסתובב בחופשיות בחנויות הבגדים האהובות שלי, לפזז בעקבים, לדבר על כמה תינוקות הם חמודים, לבכות בסרטים בלי שאף אחד יפקפק בכך שאני באיזשהי מידה פחות חכמה ופחות חזקה מכל גבר שהוא.

ועכשיו ברצינות – עם כל הכבוד לסוזאן בי אנטוני ובטי פרידן וכל הנשים שהרימו את קולן למעננו, ואו הו – יש לי גלונים של כבוד אליהן ולמעשיהן, בזכותן אני יכולה להנות מכל העולמות.  טוב לי להנות מהנשיות "המדוכאת" שלי, לנעול סמלים פאלים לרגליי ולצבוע את ריסיי בצבעים דרמתיים. הרי אני יודעת שאני חכמה, מוכשרת ומוצלחת בהרבה מרוב הגברים שבחיי. אז נכון שהחברה הפטריארכלית תנסה לעכב אותי בדרך שלי להצלחה, אז מה, אני נהנית מהאתגר.

אה וכמעט שכחתי – אם גם את/ה רוצה להינות ממסקרה מוקטנת של היפנוז -דרמה לחצ/י כאן או הצטרפ/י לקבוצה בפייסבוק.

בינתיים כתבתי כמעט ארבע מאות מילים בפוסט האחרון ואף מילה בסמינר, מה יהיה איתי?

רות ס(וף).

תגיות: לימודים, לנקום, פמניזם, רות, רות סגל

זה לא אומר שערוץ 10 יכולים לצמצם לי את התוכנית של הבלוק לשליש מסך בשביל לפרסם את הישרדות 3. ועם כל הכבוד להישרדות 3, אין על גל ואסף מהבלוק. לא מגיע להם להצטמצם אל פינת המסך הקטנטן שלי.