Oct 26 2009

ניקוטיניסטית חסרת תקווה

Published by at 23:29 under רק על עצמי לספר ידעתי

אני מעשנת מגיל שש עשרה. אומנם בתשעה החודשים האחרונים לא עשנתי, וכמעט ולא התעורר בי אף דחף לסגריה, ואף על פי שעכשיו אני סולדת מהסירחון הבלתי נסבל של הסיגריות  ולא מצליחה להזכר מהיכן לעזאזל הגיע הסיפוק של שאיפת מקלות הסרטן האלו, אני עוד לא מרגישה שהרווחתי בצדק את הכינוי "מעשנת לשעבר".

רוב שנותי כמעשנת ניסיתי להפסיק, אם בפעמים הראשונות שניסיתי להפסיק זה היה בשל הסיבות הברורות, לאחר מכן זה היה מתוך תחושת אכזבה והניסיונות העזים שלי לתקן את העוול שנגרם לי. אני גדלתי בבית מעושן, הייתי מעשנת פסיבית מגיל אפס והסגריות התגלגלו אלי מקופסת המונטנה של אבא שלי בקלי קלות אל ידי הנוירוטיות. הייתי מבני הנוער היחידים שלוקחים סיגריות בגלוי מההורים ומסתירים אותן מהחברים. קפצתי מהר מסגריה בשבוע לחמש ביום ותרמתי להצהבת הווילונות בבית.

ואז בבוקר בהיר אחד, לאחר שכבר הייתי מעשנת מנוסה שלא סופרת פאקטים ממטר, קבלתי בתדהמה גמורה המעורבת באושר אין סופי את הבשורה כי אבא שלי, הוא ולא אחר, לאחר שלושים שנה ושלוש קופסאות ביום הפסיק לעשן. הוא הפסיק ואני עוד מעשנת.  האושר הגדול התחיל להתערבב עם תחושות עלבון וחרדת נטישה. נשארתי לבד עם הסיגריות, אפילו זה שקבלתי ממנו את הלגטימציה וההשראה הראשונית לשאוף לריאותי פחמן חד חמצני, ניקוטין וזפת הפסיק בעצמו.

הרגשתי בודדה בעולם והחלטתי לשוב ולנסות להצטרף לרוב הלא מעשן. הפעם לא בגלל פחד מסרטן ריאות, הפצרות של איזה בן זוג או תחושת מיאוס מהסירחון התמידי אלא מכיוון שהרגשתי שזה פשוט לא הוגן להשאיר אותי ככה לבד.

אז ניסיתי, הדבקתי על עצמי מדבקות, הצטרפתי לקבוצות תמיכה אינטרנטיות, הרחקתי את עצמי מסיטואציות מעושנות כמו שתיית אלכוהול מרובה או סקס, אך המשכתי להכשל פעם אחר פעם. לא משנה כמה תמיכה קבלתי, כמה הרגשתי חזקה, החשק לא עזב אותי. כל הזמן רציתי, ותמיד החשק ניצח.

בינתיים השנים עברו, אבא שלי כבר היה חזק בקטע של הכנת מיצים בריאים ואני עוד נותרתי אפופת עשן. התחושה שנדפקתי לא עזבה אותי והמשכתי לנסות עד שהצלחתי, לבינתיים. לכן אני עדיין מחשיבה את עצמי כמעשנת, כי הפעם האחרונה שהפסקתי לעשן לא הייתה שונה מהפעמים הקודמות, הפעם זה עבד, אין לי מושג למה, הצלחתי להצטרף לרוב המנצח והראיתי לאבא שלי מה זה לאפשר לילדונת שלו לעשן בבית בלי לנסות להפעיל אף סמכות הורית מחנכת. הראיתי לו שגם אני יכולה כמוהו להפסיק, הוכחתי לכולם שאותי לא דופקים.

הפעם בניגוד לפעמים הקודמות אני באמת לא רוצה לעשן, לא מעניין אותי לעשן, לא חולמת יותר על סיגריות ולא רואה את עצמי אי פעם חוזרת לעשן. אבל אני לא יודעת כמה זמן אני אשרוד כלא מעשנת מהסיבות הלא נכונות. כשאני כלואה בתוך התחושה הזו שאני פועלת מתוך הצורך להוכיח את עצמי לאחרים במקום לפעול למען הבריאות שלי, למען הגוף שלי והאיכות חיים שלי. אולי זה היה בפוקס שהצליח לי הפעם, אולי האהבה שלי לסיגריות נעלמה כמו אהבות ישנות שדועכות ללא סיבה.


3 responses so far

3 Responses to “ניקוטיניסטית חסרת תקווה”

  1. מאת דוד:

    תגובת אוכלוסיית המעשנים: תחזרי אלינו יא קויטרית חלשה

  2. מאת סער ו.:

    רות, כל הכבוד!
    לא משנה מה הסיבות שהביאו לכך – העיקר שיצאת בזמן מההתמכרות המיותרת ומרוקנת הארנקים הזו.

  3. מאת ury:

    You write too well to write in a blog…

כתיבת תגובה

This is a blog At.CorKy.Net