Jul 05 2010
האינטרנט שלי
בעוד עשרים דקות יחזרו חיי למסלולם התקין, ואני אוכל שוב להתחבר מהמחשב הביתי שלי אל רשת האינטרנט. כבר שבועיים וחצי שאיני יכולה להתחבר לאינטרנט מהבית וחיי אינם חיים. מכיוון שבימים אלו אני לא עובדת, אני מוצאת את עצמי מפזזת מבית קפה אחד לקניון אחר אשר המשותף לכולם הוא רשת אלחוטית פתוחה.
אני יודעת שזה נשמע מעט פתטי ואיני מבקשת מאף אחד שירחם עלי, אבל אני מוכרחה לציין שלא ידעתי כמה קשה יהיה לי בלי אינטרנט בבית וכמה החיים שלי תלויים בחיבור לרשת. בשבועות האחרונים גיליתי כי כמעט ואין פעולה במהלך היום שאינה דורשת התחברותי לאינטרנט. למשל מצאתי שאני מרבה לדבר הרבה פחות עם חברי הקרובים, אלו שהייתי בקשר יומיומי איתם דרך הג'ימייל צ'אט או הצ'אט בפייסבוק. אפילו עם אחי הבכור כבר נותק הקשר כיוון שהוא שוהה בקנדה והדרך כמעט היחידה בה אנו מתקשרים היא דרך הפס הרחב.
שלא לדבר על כל הפעמים בהם הייתי צריכה להגיע לראיונות עבודה במקומות שונים ומשונים בגוש דן ונאלצתי להסתדר מבלי אתרי האוטובוסים והמפות. ואם כבר אני רוצה להודות לכל חברי שעזרו לי במצוקתי ואתרו לי את הדברים שנזקקתי להם באמצעות המחשבים המרושתים שלהם.
אז נכון, בשל המצב נאלצתי לעשות דבר מה שתמיד חלמתי לעשות והוא להיות מאלו שיושבים להם שעות על גבי שעות בבתי קפה ועובדים על המחשב הנייד שלהם. אבל אני למעשה עבדתי בעיקר על עצמי, בעוד כל מה שעשיתי, לאחר שלוש דקות של משלוח קורות חיים דרך הרשת, היה לעדכן סטאטוסים בפייסבוק בקצב רצחני ולבדוק כל שתי דקות את תיבת הדואל. אחרי כמה זמן הבנתי שההרגל הנעים הזה עולה ביותר מדי כסף ויותר מדי קפאין בדם.
אז בעוד עשרים דקות חיי יחזרו לשגרה ואני אוכל לשוב ולרפרש את תיבת הדואל בביתי הפרטי. היה קשה והתגעגעתי המון. כמה טוב שבאת הביתה.