הבלוג של רות

רגעי התהילה שלי הם מעטים. כשהייתי בת 7 כתבתי שיר שפורסם בעיתון המקומי "עט עפרה". בגיל 12 עליתי לאוויר בערוץ הילדים כששאלתי את עמוס שוב והמומחה לחשבון איך מחברים בין שברים. בגיל 19 חדשות עשר עשו אייטם על ערבמה וקבלתי 27 שניות של תהילה.

לאחרונה חברה טובה שלי הזמינה אותי להשתתף בסרטון ויראלי לרשת האינטרט בנושא אמצעי מניעה חדש, ואני קפצתי על ההזדמנות להכנס שוב לעולם הזוהר, האינטרנטי אומנם, ולספר לכולם על זה.לרגל האירוע התכנסנו אני ועוד כמה בחורות מהממות באולפן אינטימי במזרח תל אביב, שם קבלה אותנו מאפרת חביבה שמרחה את פני בתהילה וקסם.

כשהגיע תורי להכנס לאולפן לצילומים, לאחר שהתכוננתי יום וליל על הטקסטים הקצרים שנדרשתי להכין, פחד הבמה המפתיע שלי, חרדת המצלמה והמבוכה הכללית גרמו לי לשכוח הכל. שכחתי את הטקסטים, שכחתי מה אני אמורה להגיד, שכחתי את השם שלי. זה מצחיק, כי נושא הסרטון היה "מה אני צריכה לזכור?". התוצאה כפי שתראו עוד רגע היתה הרבה "אההה" ו-"הממממ" מלווים במבט פעור ומטופש.

ברחתי מהאולפן כל עוד נפשי בי, והבנתי שהאנונימיות טובה ונעימה לי, ועלי לדבוק בה, ולהשתדל להשאר להבא מאחורי הקלעים.

תגיות: אמצעי מניעה חדש, גלולות, טבעת, לזכור, עט עפרה

בדרך כלל, כשאני ובן זוגי יוצאים למסעדות או לפאבים, יש לנו נטיה לשבת דווקא ליד הבר. כאילו לסביבת הבר במסעדה יש אווירה שונה לחלוטין מהאווירה אשר ניתנת לסועד כשהוא יושב ליד שולחן האוכל. הכסאות הגבוהים, בקבוקי האלכוהול שניצבים מעלינו במדפים העליונים כדרך קבע, התזזיות של הברמנים שעובדים במרץ בתוך השטח הקטן שלהם בתוככי הבר, וכמובן השירות המהיר יוצרים אווירה שמחה וכיפית.

לכן, כשהוזמנתי ביום שישי האחרון לבר גוריון בסניפו החדש יחסית בהרצליה פיתוח, שמחתי לגלות ששמרו לי ולבן זוגי מקום טוב ליד הבר. בבר גוריון החליטו ללכת גם על הקונספט החביב שהתפתח בשנים האחרונות של תפריט המחולק לפי מחירי מנות, כאשר גם אם תזמינו את המנות היקרות ביותר, תצאו די בזול.

לבר גוריון הגענו אחרי קפיצה קטנה לחבר וסיבוב קאווה קצרצר לפתוח את הערב. ובכל זאת הגענו לבר גוריון די מוקדם, לפני שאיזור התעשייה בפיתוח מתחיל להתמלא בבליינים. המסעדה עוד לא הספיקה להתמלא ובמקום ישבו משפחות שהחליטו לקחת את כולם לאכול בלי שכל המשכורת תצא על ארוחה משפחתית אחת. הבר עוד יחסית היה ריק והברמן ערן שמח לקבל את האורחים הראשונים שלו לערב. למנות הפתיחה הזמנו מנת קרפצ'יו בקר מרענן, חציל קלוי עם קוביות עגבניות וגבינת פטה מפתיעה ולחם הבית. הזמנתי לי כוס למברוסקו אדמדמה, ובן הזוג שלי הלך על הגולדסטאר המסורתי שלו. הקרפצ'יו היה מצוין, החציל היה נחמד, הלחם, כמו שבדרך כלל לחם הבית במסעדות היה מיותר ותפס לנו מקום בקיבה.

לאחר שהצלחות האלו התרוקנו, והבטן התמלאה, החלטנו לחכות מעט עם המנות העיקריות והעברנו את הזמן בלדבר על הא ודא, עתיד ועבר, ועוד שטויות שאני נוטה לפלוט עם כוס קאווה וכוס למברוסקו מבעבעות במערכת הדם שלי. ברגע שהתחלתי לדבר על בית בישראל והסכמי שלום עם לוב, בן הזוג הבין שזה הזמן לגרום לי לשתוק ולמלא את פי במנה עיקרית דשנה. הוא החליט להזמין מנה מתפריט "עיקריות – 38 ₪"  ובחר את ההמבורגר של המקום, 280 גרם, עם צ'יפס ותוספת של ביצת עין. אני דווקא הלכתי על "עיקריות -49 ₪" ובחרתי לי פילה אמנון צרוב על מצה פירה ושעועית ירוקה. כדי להרטיב את הגרון בקשתי מהברמן עוד כוס למברוסקו והוא דווקא הציע מצידו את משקה הבית, שהתגלה בדיעבד כהמצאה קטנה שלו – קוסמופוליטן על בסיס פידג'  (במקום הטריפל סק המקובל) ואני הצעתי לו לקרוא לו "המשקה של ערן" היה טעים ומשכר כמו שצריך. בן זוגי נהנה מההמבורגר, ודילג על הצ'יפס מפאת צפיפות בבטנו, ואני בקושי הצלחתי לאכול חצי מהדג שהיה טעים אבל יותר מדי בשבילי.

העובדה ששנינו התמלאנו עד אפס מקום לא מנעה ממני להזמין לשנינו קינוחים לסיום הארוחה. בשבילו מוס גבינה ופירורים ובשבילי מוס שוקולד שנראה כמו קרמבו והיה טעים נורא ונאכל עד חציו.

בקושי רב גררנו את רגל נו מכסאות הבר הגבוהים בחזרה על הרכב שלנו. נמנו את דרכנו הביתה ועשינו את הדבר היחיד שאפשר לעשות אחרי ארוחה כזו, הלכנו לישון!

תגיות: בר גוריון, הרצליה, לשבת על הבר, מסעדות בהרצליה, קרפצ'יו טוב

שוב נדרשתי להגיע לאירוע שיווקי על מנת להזכר שהחיים קצרים ואני לא נעשית צעירה יותר ולהתנחם במוצרים יוקרתיים. זו הפעם השניה שהזמינו אותי לבחון ולהכיר מוצרים חדשים של Clinique והפעם – Repairwear Laser Focus Wrinkle & – UV Damage Corrector – סרום עצבני עם אנזימים שונים המתיימרים לאפשר לעור לתקן את עצמו, להאיץ את תיקון התאים ולסלק (כן כן, פשוט כך, לסלק) פגיעות מחמצנות שונות כגון השמש, הזיהום היקר שלנו ולחצי הגוף הפנימיים. המוצר השני הוא רולר שעושה "נעימי" בעיניים בשם All About Eyes Serum De-Puffing Eye Massage (לעזאזל, גנבו לי את השם לרומן הבא שלי) שאמור להעלים את האמת מאחורי 13 שעות עבודה ביום מול מסך מרצד.

מארגנות האירוע המקסימות (ואני מאמינה, בטוחה ומחזיקה במידע אישי שרובן היו נשים) הכירו ביכולת שלנו הבלוגריות לקלוט טוב יותר מידע חדש מיד לאחר שמקדישים לנו כמות מרוכזת דיה של תשומת לב.  אז הביאו לנו מאפרים מקצועיים של קליניק, שמרחו, פידרו וצבעו את פנינו עם מוצרי האיפור של המותג. עבורי, כאחת שמסיימת שפופרת של מייקאפ אחת לעשור, זו באמת היתה חוויה יוצאת דופן. לאחר שהעלימו וכיסו את כל הפגמים מפני בעזרת צבע ומכחול חיכה לי השיא של הערב – צילומים מקצועיים אל-לה סטודיו, עם כל הפנסים, הפלאשים והמניירות המקצועיות. ניצבתי מול המצלמה ודפקתי פוזות שלא מהעולם הזה. כך לפחות חשבתי עד שקבלתי את התמונה החיננית והמבוישת לפני כמה ימים במייל.

את ההרצאה קיבלנו מסיסי "קליניק" החיננית, שהיתה איתנו גם במסיבת הבלוגריות האחרונה, והזכירה לי שוב כי הנעורים פסחו עלי לפני יותר מדי זמן. היה נחמד, מרגיע ושובר שגרה. את ה-Repairwear Laser Focus Wrinkle  הבאתי, בהמלצת המאפר שהרגיע אותי שאני עוד לא צריכה להתחיל להשתמש בהם, לאישה שאני הכי אוהבת בעולם, הלו היא אמא שלי ואני אשמח להעביר למי שתרצה את חוות דעתה האישית על המוצר. הרולר גם כן עובר הלאה לאחותי הגדולה, האישה הנוספת שאותה אני הכי אוהבת בעולם, שמג'נגלת יום וליל בין גידול תינוק בן שנה וחצי ללימודי רפואה. אני אמשיך להשתמש ברוטינת סבון-מיפנים-קרם לחות העצלה שלי ואתפלל שהזקנה לא תיפול עלי כרעם יום בהיר.

תגיות: CLINIQUE, אנזימים, זיקנה, קמטים

זה נכון מה שאומרים, אין כמו אוכל ניחומים. זה שבועות ארוכים ומייגעים בהם אני שוקדת מסיבה שאינה ברורה למערכת (מערכת העצבים שלי) על קורס חשבון אינפינטסימלי 1 באוניברסיטה הפתוחה. אתמול, לאחר הרבה התחבטויות מדוע אני עושה את זה בכלל, רגשות אשם, כעס, בכי ומעט מאוד למידה ניגשתי למבחני האמצע הידועים לשמצה. אחרי שהייה קצרצרה בחדר המבחן נכנעתי לקאנטור, ויירשטראס וקושי ויצאתי בחפזון מחדר הבחינה.

כנראה שידעתי מראש שכך יהיה כאשר קבעתי דווקא לאותו ערב להגיע למסעדת קפה בוגרשוב להתרשם מהתפריט החדש. בדרך למרכז תל אביב, כשמחשבותי טרודות בעתידי המתמטי ובשאלות קיומיות אחרות שמתי לב לחנות פרלינים קטנה ברחוב אבן גבירול. נכנסתי לחנות ובחרתי לי את הטעם האהוב עלי, שוקולד עם קרם מנטה. התענגתי בחרש על אחד המרכיבים המשמעותיים ביותר עבורי בעולם הזה – השוקולד והחלטתי להניח למחשבות הגורליות אודותי ואודות פונקציות רציפות במידה שווה ולהנות מהערב הטעים שעוד מצפה לי.

את רחוב בוגרשוב למדתי להכיר היטב מהתקופה שבה גרתי בסמיכות לרחוב. כשפתחו את קפה בוגרשוב הנחתי שמדובר בעוד בית קפה מבין רבים שכבר שוכנים ברחוב, שימיו ספורים. בינתיים עברו כבר חודשים רבים וקפה בוגרשוב הספיקו לחדש את התפריט שלהם ולסגור לחורף את המרפסת. לארוחה הגעתי עם אהוב ליבי למקרה שאם האוכל לא ינחם הוא יוכל להשכיח ממני את המבחן הארור. התיישבנו במסעדה  החמימה מול תמונת פסיפס של החתול הכחול של המסעדה (אותו חתול של מסעדת הנרייטה סולד, האחות הבוגרת) ולצד חלון המשקיף על המרפסת והרחוב. את המרפסת קישטו בנורות חג המולד כנראה לכבוד התיירים שכבר התחילו לנהור לתל אביב בשל חופשת כריסמס.

האוכל בקפה בוגרשוב הצליח להפתיע. מנה בנאלית של חציל בטחינה הפכה לטעימה במיוחד כשהוסיפו לה פרוסות גדולות של בצל לבן מטוגן. מנה ראשונה נוספת שהזמנו היתה סינייה בשר – מנה של בשר טחון מעל מצע של עגבניות חתוכות שטבעו בים של טחינה. המנה היתה טובה, העגבניות היו לרגע מתאימות ולרגע לא קשורות למנה.

אגב, הוא שתה טובורג במבצע של עשרה שקלים ואני כוס יין הבית שהצליחה לסחרר א­ותי בקצת ולהצליח להשכיח ממני צרות אקדמאיות. כשהגיעו המנות העיקריות כבר היינו כמעט שבעים ובכל זאת הלכנו על שתי מנות בשריות. אחת בהמלצת המלצרית – קבב טלה עם הפתעה נחמדה בפנים – טחינה ירוקה ועל מצע של אורז. הקבב היה מצוין האורז היה קצת פשטני. אני הזמנתי מסיבה לא מובנת ולא מתאימה לי כלל – שניצל שהתברר כנתח די רציני של חזה עוף ופירה. הפירה היה מצוין, השניצל דקיק וחביב אבל מעט גדול מדי לטעמי.

אכלנו לאט ומעט ודברנו הרבה. נחתי, היה לי טוב ונעים. חשבתי על דברים אחרים. שתיתי מהיין, וחייכתי אליו. הרגשתי שלווה וטוב על הלב. אחרי הרבה זמן שדברים בי כל הזמן בוערים, אחרי תקופה לוחצת של משימות מתמשכות ואחריות כבדה, הרגשתי שם, ליד החלון ומולו שקט פנימי. סיימנו את הארוחה עם שתי מנות אחרונות אופייניות לנו, הוא עם מוס גבינה פירורים אותו טרף ברגע  ואני עם כוס מוס – עוגת מוס שוקולד סמיכה ונחמדה, לא מלהיבה יותר מדי אבל בהחלט סוף מתוק לארוחה טובה.

יצאתי מהמקום מנוחמת, מעט שיכורה, בחוץ היה קר, ואנחנו החלטנו להמשיך את הלילה לעוד רגעים טובים.

תגיות: האוניברסיטה הפתוחה, חשבון אינפינטסימלי, לילה קריר, קפה בוגרשוב

ואם אני לא חיה בשביל ההווה, ומקדישה הכל למה שיהיה, אז אני מבקשת, רק רגע אחד קצר של הצצה קטנטונת למה שיהיה, אני לא מבקשת לדעת לפרטים, רק דקה קצרה שתתן לי מושג כלשהו אם אני בדרך הנכונה, אם ההתעקשות שווה, אם לא עדיף פשוט לשחרר הכל ולחיות את העכשיו כי גם ככה מה כבר מחכה לי שם קדימה?

המרירות נצברת, השנים עוברות ונראות עלי לאט לאט, בהתחלה מבפנים, עייפות, יאוש, ועכשיו גם קצת מבחוץ, לא קשה לנחש שה-30 מחכה לי מעבר לפינה. אז אולי זה פשוט לא שווה, אולי אני צריכה פשוט להשתחרר מהתיכנונים, ובניית תוכניות לחיים שאולי יתגשמו אבל העבר הוכיח לי שלרוב הם פשוט לא. לחיות עם מה שיש, ליהנות מהעכשיו ולא לחשוב מעבר למחר.

מה כבר יכול לצאת ממני קולנוענית? מתמטיקאית? בינתיים אני עורכת תוכן בשקל / נציגת שירות לקוחות מפעם לפעם עם הרבה עומס רגשי על הכתפיים ושום דבר להציג לעולם. אפשר לחשוב שאם אני מכירה את המקלדת ומנגנת עליה מאז הייתי ילדה קטנה, עכשיו כבר הייתי צריכה להיות בטח משהו אחר.

אז מי מבטיח לי שמשהו מכל החרא הזה יצא טוב? איך אני יודעת שזה שווה את המאמץ? האוטובוסים, ההשמנה האיטית, הישיבה המכופפת יום יום אל מול מסך שמולו מרצד חלום של מישהו אחר? אני באמת אצליח להוציא משהו מהמתמטיקה הזו? מי מבטיח לי שעוד שבוע כל הסיפור הזה לא יגמר עם השלמה טוטאלית שאני וגבולות של פונקציה זה פשוט לא זה.

אז יש לי אחד במרחק של כמה סנטימטרים ממני, שעוד רגע אני יכולה פשוט להיכנס לחיבוק שלו, לשכוח מהעתיד, להתחבר לעכשיו ולהפסיק לקוות שמשהו באמת אבל באמת הולך להיות טוב יותר.

אני יושבת אצל ההורים, אמורה ללמוד חשבון אינפינטיטסימלי 1 ולהתחיל לפתור שלשום כבר את ממ"ן 12 ובמקום אני שוקעת בנוסטלגיה ומגלה כמה זיכרונות ישנים מתפוגגים ומתפוררים שאולי כן שווה להעיף את האבק מהם. בחיים האינטנסיבים של העכשיו, של ההווה, קצת נמאס לי כל הזמן להתכונן ולתכנן את העתיד, אז אני מפנה כמה דקות קצת לעבר ומבטיחה מייד לחזור לספרים ולמציאת גבולות אינסופיים בפונקציות טריגונומטריות ובכלל.

זו צולמה בעופרה, שם גדלתי, באיזה פורים שנת 90 ומשהו כשעוד היה קר בחודש אדר. אני בטוחה שהחיוך הרחב קשור בדרך כלשהי לסלסלת משלוחי המנות הענקית שהיתה מונחת במטבח, בחדר הימני לחדר בו צולמה התמונה. בטח רגע לפני הצילום גמעתי איזה 300 גרם של מקופלת וכמה סוכריות זוקס. הנה, יש דברים שנשארים איתי לנצח.

גם כאן, עוד בחצאית ובלי שיניים, לדעתי בקרית ביאליק עם הבנות היפות במשפחה הקטנה שלי. תמיד אהבתי את התמונה הזו, כאילו נגזרה מ"משפחה שכזו". נדמה לי שהיא צולמה בקרית ביאליק, ואני אפילו זוכרת את המגע של החולצות הרקומות.

אם אתם מכירים אותי בהווה או קראתם את הבלוג שלי על כל הפוסטים הקודמים, בטח אתם לא מופתעים לגלות על ההחלטות האופנתיות שלי והכיוון שלקחתי את עיצוב השיער שלי אי שם בסוף שנות ה-90. לא שהיום אני מלכת הסטייל, אבל לפחות ירדתי מכל הקטע של הבורדו הבוהק.

וזיכרון אחרון, שבוע ושנתיים אחרי שנפטרה, כמעט ושכחתי איך הם נראים יחד באותו הפריים. מתגעגעת לנוכחות של האישה הזו ולשלווה והפשטות שבאושר שתמיד הוא הקרין עד שהמצב שלה התחיל להתדרדר.

העבר הוא לא חלק ממני, הוא מה שאני. המקום שממנו הגעתי, וכל החוויות והזכרונות שצברתי,  הם אלו שיצרו את מה שאני היום.

ואני גאה, גאה במה שהצלחתי להשיג וגאה בעצמי ולא מתביישת יותר ולא מתנצלת על מי שאני.

השנה לכבוד סוכות החלטנו אני ובן הזוג שלי להתחבר מעט לאמא אדמה ולקפוץ לעשרים וארבע שעות לדרום הארץ לקמפינג קליל.

לצערי הרב הבלונדיניות המזויפת שבי מונעת ממני ללמוד מטעויות העבר ובמקום להזכר בכך שכל לינה שלי בשטח הפתוח נגמרת בפגיעה חמורה לנפש המתורבתת-מתנשאת-שונאת אדמה\זבובים\לכלוך\ שבי, חשבתי לתומי שמדובר ברעיון נפלא ורומנטי מאין כמוהו.

אז לאחר ארוחת החג נכנסו לרכב והאצנו אל המקום הנמוך ביותר בעולם.

את הלילה בחרנו להעביר בחניית הלילה בחוף עין גדי המסודר אך קודם לכך החלטנו לחפש את חיי הלילה של ים המלח.

זה לא היה כל כך מפתיע לגלות שאין באמת חיה כזו בים המלח, מקומות הבילוי הפופולארים ביותר הם מן הסתם הלובי של המלון והדרך חזרה הביתה.

אחרי שיטוט קל בין קניוני מוצרי ים המלח המזוייפים באיזור כן הצלחנו למצוא פאב אחד קטן במרכז הסולאריס, מרכז אליו מגיעים חולי פסוריאזיס על מנת להעביר 8-9 שעות ביום בקרני השמש הטובות בים המלח. עד כמה שזה נשמע סקסי אחרי בירה אחת החלטנו לחזור חזרה לחוף עין גדי על מנת לתפוס שינה טובה לקראת הבוקר שלמחרת.

הלילה הזה מתווסף כמובן לפרק "הלילות הגרועים בחיי" שחלקם הגדול כולל גם כן החלטות מטופשות להעביר את הלילה מחוץ לארבע קירות, מים זורמים וסבון.

הטמפרטורה לא ירדה לאורך כל הלילה מ-30 מעלות, המזרן המתנפח סרב להתנפח, השכנים ממול סרבו ללכת לישון, ואחרי מספר שעות ללא שינה התעוררנו שנינו לבוקר אפוף זבובים. ממורמרים ועייפים מהרנו להתקפל מהמקום ולהמשיך ליעד הבא – שמורת עין גדי.

אין כמו טיול בחיק הטבע כדי לחזק את הקשר בין הזוג ולהזכיר אחד לשני למה התאהבתם זו בזה מלכתחילה.

אין כמו עליה למיטיבי לכת בלבד למערת הדודים ב-37 מעלות צלזיוס בשמורת עין גדי על מנת לגרום לי לתהות מי זה הבחור הזה שמקפץ לידי כאיילה במעלה ההר בזווית של 160 מעלות ואיך לעזאזל הוא הצליח להביא אותי לאותה נקודה כשאני חסרת נשימה, רועדת מפחד שאדרדר במדרון ומייחלת למציאות אחרת בה בן הזוג שלי הוא גבר שמן ועצלן שאוהב בעיקר לנוח במזגן.

כמובן שכחצי יום לאחר מכן, שרופה כעוף של יום שישי, אני שוב מסתכלת על החבר שלי בהערצה.

הכל נכון, אהבה היא עיוורת, מטמטמת, משכיחה ומרפאת.

בנוסף לכל אלו, ברגע אחד, שם במערת הדודים, כשאני מביטה על הנוף עוצר הנשימה של ים המלח מעבר לצוקים, אני מבינה שהאהבה גם יכולה לגרום לדמעה אחת של אושר עילאי במקום הנמוך ביותר בעולם.

3>

תגיות: חניון לילה, ים המלח, פסוריאזיס, קמפינג, שמורת עין גדי

יש לי הרגלי קניות מאוד מוזרים ולא נורמטיבים על פי ההגדרות החברתיות של האופן בו אישה אמורה לעשות קניות בחברה המודרנית. אני אוהבת שיש לי דברים חדשים אבל קניות מעייפות אותי מאוד, ואני בדרך כלל מעדיפה מראש לוותר על כל העסק. בכלל מאז שהתחלתי את השיטה הכלכלית שלי כל קניה עושה לנפש הקמצנית החדשה שלי קצת רע. בדרך כלל אני מתחרטת כחצי שעה על הבזבוז וחושבת על כל הדברים האחרים שהייתי יכולה לקנות במקום החולצה שקניתי ב69.90 שקלים. הקיץ הגעתי למצב די עלוב שבו יש לי רק זוג סנדלים אחד, שלוש חולצות שאני חורשת עליהן שוב ושוב כל הקיץ וחזיה מסכנה ומרוטה שאי שם בחודש מאי עוד היתה חדשה דנדשה אבל מכיוון שהיא החזיה היחידה שנוחה לי ואני אוהבת היא עוברת יותר כביסות מהכסף שעובר בקופה של בת האיכר.

לכן כשניתנה לי הזדמנות לצאת לקניות מטורפות על חשבון העמח"ה (עסקני מדיה חברתית החמודים) ולבזבז 400 שקלים באחת מחנויות המשביר לצרכן בארץ ומוענקים לי במתנה קפצתי על ההזדמנות (במיוחד לאור העובדה שלא קבלתי תלושים לחג מהעבודה). ה-400 שקלים האלו התבררו כשווים הרבה יותר לבזבוז דווקא היום כשהמשביר החליט לצאת בהנחות מטורפות של עד 80 אחוזים לחברי המועדון.

אצתי רצתי לסניף המשביר בקניון רננים ברעננה הקרוב למגורי החדשים בהרצליה (זה כבר נושא לפוסט אחר לחלוטין) והחלטתי לקנות אך ורק דברים שאני באמת צריכה ודוחה לנצח בשל הקמצנות הנוראית הזו שדבקה בי.

אז מה קניתי? את התיק המתפרק והבלוי שלי החלפתי בתיק חדש של לי קופר ב-40% הנחה

על מנת להניח מעט לחזיה הנהדרת והבלויה שלי רכשתי חזיה חדשה של רשת Go Under  ב25% הנחה.

למכנסי הבית \ ריצה (כשנעים בחוץ) הקצרים היחידים (!!!) שלי הוספתי זוג נוסף סגלגל ב80 אחוזי הנחה מטורפים כחברת מועדון מתפנקת.

לכותונת הלילה שקבלתי מחברה טובה במתנה לפני למעלה מ-7 שנים הוספתי כותונת חדשה צהובה ומגניבה שאותה קבלתי ב-66 אחוזי הנחה לא נורמאלים.

לשפתון הורדרד שלי שעומד לבדו בארון באמבט  הולך להצטרף שפתון אדום אדום חדש של Andrea שעלה לי מחיר מגוחך של 22 שקלים בלבד.

ולגבר החתיך שלי הוספתי תחתון אדום שיתאים לי לשפתון וגם היה בחמישים אחוזי הנחה.

וכדי להשלים ל400 שקלים הוספתי סוכריות גומי ירוקות וחמצמצות שעלו לי עוד כחמישה שקלים וארבעים אגורות.

עכשיו כל שנותר לי זה להתנער מכל הסיפוק האדיר שאני חשה לאחר הקניות המטורפות האלו כדי שאוכל לחזור לפוזה הפמניסטית שלי ולהצהיר שהקניות האלו לא מזיזות לי במאום (ובאמת שאני מנסה חזק אבל אני לא יכולה להפסיק לחייך).

תגיות: בגדים, המשביר לצרכן, הנחות, חיים מתוקים, שיטה כלכלית

אמרו לי שאני לא כותבת מספיק על סקס

אז החלטתי להקדיש את כל הפוסט הנוכחי לסקס.

אז ככה – כולנו עושים סקס. גם אני עושה סקס (ואני מתנצלת בפני כל קרובי המשפחה שלי שקוראים את הבלוג שלי).

לפעמים אני עושה סקס אפילו יותר מפעם אחת בשבוע.

אני חושבת שסקס זה  אחד מהדברים הכי חשובים בעולם, סקס מניע אותנו, סקס גורם לדברים לקרות, סקס מקדם אותנו, סקסיות מקדמת אותנו.

סקס הוא סם, סקס הוא טוב, סקס הוא טוב כשהוא טוב, ואצלי הוא בדרך כלל טוב.

אני אוהבת סקס ביום ובלילה ובסופ"ש.

אני חושבת שאעשה סקס גם בעוד עשר שנים, ואולי עוד עשרים שנה גם.

סקס זה מגניב, סקס זה ארוטי, סקס זה בינלאומי, סקס זה פטריוטיות, סקס זה הפתרון להכל, סקס זה חייתי, סקס זה לכולם, סקס זה הבסיס של הכל, סקס זה סקסי, סקס זה מה שכולנו עושים ובנינו – סקס מביא לטראפיק טוב בבלוג.

אני מציעה לכולכם לעשות סקס, סקס בחושך, סקס באור, סקס בחוץ, סקס בשירותים, סקס במטבח, סקס עם שניים או שלושה, סקס עם חוטיני, סקס עם מגפיים, סקס עם אוכל, סקס כמו בפורנו, סקס כמו בסרטים.

סקס כי מה עוד יש לנו בחיים חוץ מסקס?

כבת זקונים לשני אחים ואחות גדולים, אשר זכתה לצפות בכל אחד מהם עובר את גיל ההתבגרות בדרכו שלו, הכנתי את עצמי כבר מגיל עשר לעובדה שעוד רגע יתחילו להתנחל על פני עשרות פצעונים קטנים. אני חושבת שבזמנו אפילו חיכיתי וציפיתי לרגע שבו יופיע חצ'קון על פני שיסמן אותי כמתבגרת בת קיימא.

כשהראשון הופיע הלכתי לבית המרחקת לקנות לעצמי את אחת מהמשחות הפופולאריות שהיו אי שם בשנות התשעים ומרחתי אותו בערב במרץ על החצ'קון הסורר. כמובן שברגע שגיליתי שלמרוח משחות מסריחות וללכת לישון איתן זה תחביב נחמד אבל לא בשבילי ושבכלל לפוצץ זה ה-דבר, זנחתי את המשחה והתרתי לה להעלות אבק בארון התרופות. הפצעונים באו והלכו, ושוב באו והלכו ואני מניחה שאילולי הגלולות הם היו חוזרים שוב ובכיף.

על אף עור הפנים הדפוק שלי (אני חושבת שהמונח המקצועי הוא מעורב, גם יבש וגם שמן וגם מעאפן ואני נוטה להאשים את העישון הפסיבי מגיל אפס כגורם העיקרי לכך), לא הקדשתי אליו יותר מדי זמן רב לשיפור. קוראי הנאמנים (והאהובים) כבר יודעים שהרגלי האסטטיקה שלי הגיעו בשלב מאוד מאוחר הרחק מגיל ההתבגרות ועל כן גיליתי את סבון הפנים כשכבר הייתי חיילת. עם השנים הצטרפו לסבון מי הפנים וקרם הלחות והפכתי את השימוש בהם להרגל.

לפני כמה ימים גיליתי כי למנהג שלי לסבן את הפנים בוקר וערב ואחר כך לנקות עם מי פנים וקרם לחות יש שם או שיטה שיווקית המונהגת על ידי חברת הטיפוח CLINIQUE (חברת הבת של אסתי לאודר שעל השפתון הוורדרד שלהם אני חורשת יום וליל). הוזמנתי לערב בלוגריות מקסים על מנת להכיר את אחד מהמוצרים החדשים שלהם שנקרא  CLINIQUE Even Better Clinical שמטרתו לטפל בכתמי פיגמנטציה המופיעים על עור הפנים. מכיוון שלעת עתה אני אינני סובלת מהיפר פיגמנטציה (ואני בטוחה שגם זה עוד יגיע) שמחתי מאוד שבנוסף להסבר על המוצר החדש קבלתי גם אישוש לכך ששיטת סבון-מי פנים-לחות שלי בוקר וערב הינה מוצלחת. מעבר לכך שמחתי כי בנוסף לקרם Even Better קבלתי במתנה סבון פנים, מי הסרה (שאמורים להחליף את מי הפנים) וקרם לחות של CLINIQUE.

לסיכומו של דבר שוב הצלחתי בזכות הבלוג להרגיש עוד קצת נקבה מתייפייפת ומטופחת, כמובן שמייד לאחר מכן רצתי לראות מונדיאל כדי להתחבר שוב לצד הגברי שבי. (ברור שלא, מה לי ולכדורגל?). במהלך הערב, כמפגש בלוגריות לכל דבר נשאלתי כמה וכמה פעמים על מה הבלוג שלי, ואני חושבת שהגעתי לתשובה ואולי כדאי שאשנה את שם הבלוג שלי מעתה  ל"התהוותה של רות כנקבה לכל דבר".

לומדת דברים חדשים על חומצות סליצליות ונזכרת למה הלכתי ללמוד קולנוע

תגיות: CLINIQUE, היפר פיגמנטציה, עור הפנים, פצעי בגרות