הבלוג של רות

עברו קצת יותר משמונה חודשים מאז שפתחתי את הבלוג ולהפתעתי הצלחתי להפנות את תשומת ליבם של אי אלו משרדי פירסום ויחסי ציבור לבלוג שלי בבקשה לכתוב כמה מילים על המוצר שלהם. ברור לי כי היום הפרסום הוויראלי דרך הבלוגים הוא לא כל כך נדיר וכל בלוגר שני מקבל הצעות כמו אלו שאני קבלתי. אז מה, תנו לי להרגיש מיוחדת.

לפני כמה ימים באמת נתנו לי להרגיש מאוד מיוחדת כאשר קבלתי הזמנה זוגית ממשרד יחסי ציבור של מותג הסקס durex לסדנת הדרכה לעיסוי זוגי ומשחק מקדים לכבוד השקת מוצר הנשען על הגימיק האדיר של גם וגם. החיים קצרים, המשאבים נעלמים, בואו נחסוך תכשירים ונכניס הכל לשפופרת אחת, גם משחת שיניים וגם מי פה, גם שמפו וגם מרכך, ובמקרה שלנו, Play massage 2 in 1 המשלב ג’ל המיועד גם לעיסוי אינטימי וגם חומר סיכוך.

הוחמאתי עד בלי די כאשר פנתה אלי בחורה חמודה בשם יפעת והזמינה אותי להשתתף ולהתרשם מהסדנה. ההבטחה לכיבוד קל שמחה אותי עוד יותר. ההזמנה הזוגית נפלה עלי בעיתוי מעט בעייתי כיוון שבן זוגי היקר נאלץ באותו זמן להתייצב בקור ובגשם, בציוד כבד ובמדים צהליים באיזה חור בארץ למען אהבת המולדת וחובת 32 ימי מילואים בשנה. על כן הזמנתי את חברתי הטובה סיון להצטרף אלי וללמוד מעט על המשחק המקדים על מנת שתוכל להעביר את הידע לבעלה לעתיד.

הסדנה היתה מחולקת להרצאה של הסקסולוגית שלי פסטרנק כץ והדגמת עיסוי זוגי. חששתי שיהיה מאוד מביך אבל דווקא היה נחמד ומשעשע, למדתי כמה דברים חדשים שלא ידעתי על גברים קרחים ודברים שאפשרו לעשות עם גרבוני ניילון וקרמבואים. אבל בעיקר שמחתי להיות נוכחת באירוע שמרכז את כל מאמציו על מנת להרשים את הנוכחים ואותי בפרט ושוב הרגשתי מאוד חשובה, הרבה זמן לא גרמו לי להרגיש ככה.

בזמן האחרון אני גם ככה מרגישה כמו נמלה, כמו נמלה קטנה שחולקת את עולמה עם עוד מליארדי נמלים אחרות, דומה לכולן, עובדת קשה כמו כולן ובעיקר ברת החלפה כמו כולן. גם אם זה נכון או לא, וגם אם כולנו נמלים קטנות, והעולם ישאר בדיוק אותו עולם גם בלעדינו, אנחנו מנסים לא לחשוב על עצמנו ככה. אנחנו משתדלים להגביהה את עצמנו משאר הנמלים, למלא את הבועה סביבנו באנשים שאוהבים אותנו ושאנחנו חשובים להם ולאהוב את עצמנו מתוך ידיעה שאנחנו לא ברי החלפה. חלקנו מצליחים בזה ואולי זה סוד האושר. אבל לאחרונה אני רחוקה מאוד מהמקום הזה, אולי זו תל אביב, או העבודה החדשה והשגרתית שלי שגורמים לי להתנמל, או העובדה שסיימתי את הלימודים בתחושה שאין לי סיכוי באמת להגביהה את עצמי, ולעשות מעצמי מישהי חשובה באמת.

את המסאג’, התלוצצה הסקסולוגית, כדאי להתחיל מכף הרגל ולעלות מעלה לכיוון הראש, זאת כדי לגרום לפרטנר להרגיש אהוב מכף הרגל ועד הראש, כתבתי את ההערכה הזו על פיסת נייר כדי להראות לבן זוג ולהסביר לו איך הוא יכול לתרום לתחושת החשיבות והמיוחדות שלי ולמנוע התנמלות מוחלטת.

(אני דווקא אוהבת קרמבואים)

תגים: דורקס, עיסוי זוגי, קרמבו

בסביבות כיתה ו’, ובעידוד משחקים חברתיים כמו “שבע בדקות בגן עדן”, “אמת או חובה” וסתם ריקודי סלאו צמודים במסיבות כיתתיות התחילה השכבה להתחלק לזוגות. הבנות קבלו הצעות חברויות מפה ועד הודעה חדשה, היו צמדים חדשים, פרידות והמון אקשן. אבל אני, דתל”שית טריה ומפוחדת מכל הפריצות שחגגה סביבי (ספרו שא’ נתן לר’ נשיקה על הלחי בהפסקת עשר!!11!4$#) נשארתי כרגיל בחוץ.

גם כשקבלתי בעצמי הצעת חברות מדי פעם החלטתי שבטח מדובר באיזו מזימה זדונית של הבנים הרעים בכיתה ועוד רגע כולם ילגלגו ויצחקו עלי שהתפתיתי להאמין שגם אני נמצאת במעגל הזוגות.

בכיתה ח’ גיליתי בפעם הראשונה את נפלאות הצ’אטים באינטרנט ובפעם הראשונה בחיי הרגשתי מבוקשת ופופולארית. הבעיה היחידה הייתה שבנים לא הסכימו לעבור לדבר מהצ’אט לטלפון מבלי שאשלח להם תמונה שלי. כיוון שזה היה טרום עידן המצלמות הדיגיטליות המשימה הייתה קשה מנשוא ואילצה אותי לחפש אחר סורק. לשמחתי הרבה חברה טובה ומעודכנת טכנולוגית החזיקה בביתה סורק חדש וצבעוני ואני כבר התקרבתי ליעדי להשגת בן זוג הולם ראשון. אך כמו כל המצאה טכנולוגית טרייה, היא הכזיבה והתמונה יצאה מטושטשת וצהובה.

חברתי חדורת המוטיבציה החליטה לנסות לתקן את התמונה אך גם לאחר אין ספור ניסיונות בתוכנות העריכה המיושנות של הימים ההם לא הצלחנו לגרום לתמונה שלי להראות פחות מחרידה והמצב רק הדרדר. מיואשת לקחתי את התוצאה בדיסקט וחזרתי למחשב הביתי.

למרבה הפלא למרות התוצאה הזוועתית כן הצלחתי לגרום לאחד מהבנים מהאינטרנט לעבור לשיחה טלפונית, והשאר היסטוריה. (למען האמת מהשאר אני מעדיפה לשכוח, בנים מהאינטרנט זה יותר גרוע מבנים ממעריב לנוער, וחרדת היחסים שלי המשיכה עוד שנים ארוכות לאחר מכן).

אז למה לעזאזל אני מתוודה כאן על העבר הלא מוצלח שלי בתחום הזוגיות? כי סדרת מוצרי הטיפוח וישי העלתה קמפיין לרגל הוצאת סדרת הלחות aqualia antiox. מדובר באתר אינטרנט חביב שבו ניתן להעלות תמונות פנים שלנו ולקבל בחזרה תמונה משופצרת שעברה פוטושופ מקצועי על ידי צוות האתר וגם אני כמובן ניסיתי ארבע עשרה שנים לאחר הניסיון הראשון והעלוב שלי לשפצר תמונה שלי במחשב לעבור טיפול מקצועי. התוצאה יצאה אחלה

לפני ואחרי

היום בעידן הדיגיטלי, הפגישות האינטרנטיות כבר הפכו לברור מאליו, ואף אחד לא מתבייש לומר שהוא פגש את אהבת חייו בין כותלי הרשת. הכל נעשה שקוף, אנחנו חושפים את חיינו באתרים חברתיים כמו הפייסבוק ודומיו. היום אפשר לצלם תמונה בטלפון הסלולרי ותוך רגע להעלות את זה לרחבי הרשת. אם התמונה לא מספיק טובה אפשר להלבין שיניים, להעלים פצעונים ואף להפוך את עצמנו לכחולי עיניים. כמובן שאסור לשכוח שבסופו של דבר המראה שלנו יתגלה מחוץ לעולם הוירטואלי ואז מה שנשאר לנו זה מי שאנחנו באמת.

תגים: photoshop, הכרויות באינטרנט, שבע דקות בגן עדן

כן כן, מיכל גרוסברג הידועה כ”אוהבת להיות מעל” קפצה לבלוג להחזיר לי את התחתונים ועל הדרך כתבה גם פוסט…

יא אללה!!!

אני מתארחת בבלוג של רות ושום דבר פה לא ורוד. אני לא יודעת איך אני אוכל לחיות עם זה. רות בחייך, כשאת שמה את הפוסט אצלך בבלוג, תעשי לי אותיות ורודות חמודות כאלה שאני ארגיש טוב עם עצמי. סבבה? סבבה.

אז רגע. מי אני בכלל? אה! אני מיכל, גרוסברג מיכל, מהבלוג של מיכל, זאת שאוהבת להיות מעל, יאדה יאדה יאדה. רות ואני? חברות הכי טובות. סוגרות עוד מעט עשור. יא אללה, רות, עשור!

בהמשך לפוסטים הקודמים בבלוגים של רות ושלי בו נתבקשנו ע”י קוטקס להחליף כשרונות אחת עם השניה. מאחר ששתינו כל כך חכמות ויפות ומוכשרות התקשינו למצוא כשרונות להחליף זו עם זו, אך על דאגה! אם שתינו כאלה חכמות, יפות, מוכשרות, מוצלחות ומושלמות (עוד סופרלטיבים תמיד יתקבלו בברכה) מן הסתם בסוף מצאנו אילו כשרונות עלינו להחליף.

אז אחרי שהוכרז שזה לחלוטין לא החודש שלי (הייתי חולה בשתי שפעות, בקעה לי שן בינה, נפגעתי בתאונת דרכים שמנעה מהפוסט הזה לעלות מוקדם יותר ובעיקר לא מצאתי מישהו להתכרבל איתו בלילות החורף הקרים), הצלחנו למצוא את השעות הבודדות בהן החלפנו את כשרונותינו. אחרי שצילמנו, פיתחנו, הדפסנו, הסרחנו מכימיקלים והודנו שוב ושוב לאלוהי הדיגיטל שככה לא עובדים יותר, רות התפנתה להקדיש לי שעה כדי למרק קצת את ידיעתי בפוטושופ (למרק, כן! כמו שממרקים מראה! עבדנו על תמונה שלי, ואני אוהבת להסתכל על עצמי. עצמי זה כיף.)

את התוצאה אפשר לראות בבלוג שלי, שהוא מלא בכל טוב והרבה מאד ורוד. לא שכאן לא טוב, פשוט לא ורוד פה מספיק בשבילי.

לצערי כעת עוד אין תוצאות מצילומי שחור הלבן בידיי, אך רות הממזרה כתבה בפוסט שמתארח אצלי שלא הסכמתי להצטלם בעירום. שקר וכזב! פשוט לא הראיתי לה את הפריים הזה! זה הכל!

בעת תמונותינו ימצאו סורק סביר, מבטיחה שכולכם תזכו לראות את התוצאות, אם כי לא תזכו לראות אותי בעירום. וואו. אפילו אני קצת מתבאסת על זה.

מיכל גרוסברג, בת 24 מתל-אביב, סטודנטית לקולנוע במנשר ומקלידה את הביטוי “היום לא נזהרתי ונשארו לי פסי בוץ בתחתונים” מהר משתוכלו להבין או לבטא אותו. תבקרו בבלוג שלי.

לפוסט האורח הקליקו כאן.

http://michal.corky.net/1499

תגים: טמפונים, מיכל גרוסברג, פוטושופ, צילום בשחור לבן

כבר חודשיים עברו מאז שהגשמתי את משאלתי מימי פתיחת הבלוג והצלחתי להימלט מעולם התמיכה הטכנית אל מקום אחר, שאומנם אינו נוגע בכתיבה אך ללא ספק יצירתי יותר מלהסביר במשך תשע שעות ללקוחות כיצד לנקות את ההיסטוריה של הדפדפן שלהם.

חלק מתפקידי בעבודה החזיר אותי לתחביב ישן נושן שמפעם לפעם ביצבץ בחיי בכל מיני הזדמנויות  - העיצוב הגרפי. תחביב שהחל עם תוכנת הצייר במערכת ההפעלה חלונות 3.1 אי שם בתחילת העשור הקודם. לאחר שנאלצתי לפרוש לאחר כיתה ד’ מחוג הציור בגלל מעבר דירה גיליתי כי לצייר אפשר גם במחשב.

לאחרונה השיקה חברת קוטקס אתר אינטרנט הנותן ללקוחותיה הנשיות הזדמנות להעצים זו את חברתה בכישרונותיה. כשהוצע לי להצטרף התלבטתי איזה אם בכלל כשרון יש לי להציע לחלוק עם מישהי אחרת והבנתי שהעיצוב הגרפי הוא כשרון שהרווחתי בזכות.

כילדה בת עשר, עם דמיון הרבה יותר עשיר מהדלות היצירתית שהולכת ונעלמת עם הזקנה (הו גיל 26 המאוחר) החלטתי שהגיע הזמן להתחיל לפתח את הקריירה שלי כמעצבת אופנה. הכנתי לי בצייר דמות של בחורה, בובת ראווה ושכפלתי אותה על אין ספור קבצים ומגה בייטים  יקרים, ובכל קובץ וקובץ עצבתי עליה ליין אופנתי. שמלות, חליפות, קז’ואל וספורט אלגנט.

אומנם חלומי הגדול להיות מעצבת אופנה התמוגג כליל ברגע שהגעתי למסקנה שאין לי שמץ של חוש אופנתי, אך המשכתי לצייר ולעצב במחשב עוד הרבה שנים קדימה. תמיד כתחביב, מעולם לא שקלתי מעבר למחשבות מתעופפות ונעלמות להפוך את העיצוב הגראפי לקריירה לחיי, כנראה משום שאני נמנעת מלשקול איזשהו תחום כקריירה לחיי מחשש שאכשל בין כה וכה.

אך למרבה הפלא מצאתי את עצמי בחודשים האחרונים משתפשפת ומתמקצעת בעבודה בתוכנת הphotoshop המהוללת ובחברותיה הAdobeאיות. מאז בכל יום ויום אני נאלצת להתמודד עם הסיטואציה שלי כפולניה שרגילה לבכות ולהתלונן על כל פרט ופרט מחייה להתעלם מהעובדה שאיזשהו חלק ממני, נמוך קומה ורדום מצליח למעשה ממש ליהנות מעבודתי. ששששש…

בכל מקרה מי שהולכת לעשות חיים וליהנות מהשעה החוויתית שאני עומדת להעניק לה מתוך הידע שצברתי על העיצוב הגרפי היא הבלוגרית המהוללת וחברה טובה טובה שלי מיכל גרוסברג זו בתמורה הולכת להעניק לי את אחד מאין ספור כשרונותיה ולמד אותי לצלם קצת בשחור לבן.

מקווה שיהיה מרנין ושופע ביצירתיות.

תגים: photoshop, מיכל גרוסברג המאממת, עיצוב גרפי, צייר, קוטקס

כל מי שעוקב אחרי בטוויטר יודע עד כמה אני נרגשת לקראת בואו של ביז סטון מנכ”ל טוויטר לארץ, אבל כיוון שאני לא בוגרת המכללה למנהל ולא מכירה אף אחד כזה שיכול להכניס אותי למפגש הבלעדי עם מר סטון החלטתי לשכנע את העולם שגם לי מגיע (במסגרת תחרות של דה מרקר והמכללה למנהל).

אז כנסו ותצביעו לי (אני זו שלא מבינה למה צריך את הטוויטר הזה בכלל…)

ברגע שאני אצליח אני אוסיף את הסרטון לבלוג, מקווה שזה לא יהיה כבר אחרי שסטון ילך…

רות ס(וף)

בזמן האחרון הגלישה האינטרנטית הפכה לחוויה מצ’פרת ביותר והרשת מפנקת את גולשיה במבצעים מעניינים ותחרויות שמציעות מתנות מתוקות. התמזל מזלי ואני מכירה כמה מהחבר’ה שמריצים את הדברים האלו והם הסבו את תשומת ליבי לאפליקציה חדשה של האתר למטייל שנותנת הזדמנות לכל אחד (שרשום בפייסבוק, בין כל מכרי יש רק שניים כאלו שעוד אין להם וזה לא כולל את אמא שלי) לזכות בטיול לאטליה ו500 דולר לבזבוזים.

סה”כ לא יצא לי להיות הרבה בחו”ל, הפעם האחרונה שלי הייתה אי שם באלפיים ושש וכל מה שאני זוכרת מאז זה את התקף החרדה בטיסה לארץ כשהמטוס הקטנטן והקטלוני נכנס לכיסי אוויר והזכיר לי כמה אני אוהבת את אלוהים. כמובן שהייתי מאוד רוצה לתקן את החוויה במטוס בואינג 747 לניו יורק, אבל אני נאלצת לשקר לעצמי שלמעשה לגור בתל אביב, ברחוב שמוביל לים זה כמו חופשה מתמשכת (חופשה שבה אני צריכה לעבוד 9 שעות ביום ובסופו להיות גם המנקה וגם צוות הווי ובידור במלון הדירה הקטנטן שלי).

לצערי הרב, בשבילי, טיול באיטליה וחמש מאות דולר לבזבוזים זה כמעט משכורת חודשית. לכן האפשרות לזכות בטיסה כזו כל כך מפתה. למעשה מה שצריך לעשות זה לשמור אפליקציה בפייסבוק שנקראת “חיידק הטיולים הידידותי” לצרף את פרופיל חיידק הטיולים הידידותי לרשימת החברים שלכם ולהתחיל לתייג אותו בתמונות שלכם. מי שיתייג את החיידק הכי הרבה פעמים יזכה, כל כך פשוט.

מה שהכי אהבתי זה שלפעולת התיוג של חיידק הטיולים קוראים היזמים “תיוג תחושת החופש”. אנו נדרשים לתייג את אותו זכרון מתוק מחופשה בלתי נשכחת וקסומה.

כשאני עוברת על התמונות שלי מהטיול בקנדה באלפיים וארבע (טיול שאותו אני דווקא זוכרת טוב מאוד ולטובה) אני ישר מתמוגגת על תחושת החופש, חוסר הדאגות והנעורים (הו הנעורים!).

מה לא נראית צעירה?

אני מעשנת מגיל שש עשרה. אומנם בתשעה החודשים האחרונים לא עשנתי, וכמעט ולא התעורר בי אף דחף לסגריה, ואף על פי שעכשיו אני סולדת מהסירחון הבלתי נסבל של הסיגריות  ולא מצליחה להזכר מהיכן לעזאזל הגיע הסיפוק של שאיפת מקלות הסרטן האלו, אני עוד לא מרגישה שהרווחתי בצדק את הכינוי “מעשנת לשעבר”.

רוב שנותי כמעשנת ניסיתי להפסיק, אם בפעמים הראשונות שניסיתי להפסיק זה היה בשל הסיבות הברורות, לאחר מכן זה היה מתוך תחושת אכזבה והניסיונות העזים שלי לתקן את העוול שנגרם לי. אני גדלתי בבית מעושן, הייתי מעשנת פסיבית מגיל אפס והסגריות התגלגלו אלי מקופסת המונטנה של אבא שלי בקלי קלות אל ידי הנוירוטיות. הייתי מבני הנוער היחידים שלוקחים סיגריות בגלוי מההורים ומסתירים אותן מהחברים. קפצתי מהר מסגריה בשבוע לחמש ביום ותרמתי להצהבת הווילונות בבית.

ואז בבוקר בהיר אחד, לאחר שכבר הייתי מעשנת מנוסה שלא סופרת פאקטים ממטר, קבלתי בתדהמה גמורה המעורבת באושר אין סופי את הבשורה כי אבא שלי, הוא ולא אחר, לאחר שלושים שנה ושלוש קופסאות ביום הפסיק לעשן. הוא הפסיק ואני עוד מעשנת.  האושר הגדול התחיל להתערבב עם תחושות עלבון וחרדת נטישה. נשארתי לבד עם הסיגריות, אפילו זה שקבלתי ממנו את הלגטימציה וההשראה הראשונית לשאוף לריאותי פחמן חד חמצני, ניקוטין וזפת הפסיק בעצמו.

הרגשתי בודדה בעולם והחלטתי לשוב ולנסות להצטרף לרוב הלא מעשן. הפעם לא בגלל פחד מסרטן ריאות, הפצרות של איזה בן זוג או תחושת מיאוס מהסירחון התמידי אלא מכיוון שהרגשתי שזה פשוט לא הוגן להשאיר אותי ככה לבד.

אז ניסיתי, הדבקתי על עצמי מדבקות, הצטרפתי לקבוצות תמיכה אינטרנטיות, הרחקתי את עצמי מסיטואציות מעושנות כמו שתיית אלכוהול מרובה או סקס, אך המשכתי להכשל פעם אחר פעם. לא משנה כמה תמיכה קבלתי, כמה הרגשתי חזקה, החשק לא עזב אותי. כל הזמן רציתי, ותמיד החשק ניצח.

בינתיים השנים עברו, אבא שלי כבר היה חזק בקטע של הכנת מיצים בריאים ואני עוד נותרתי אפופת עשן. התחושה שנדפקתי לא עזבה אותי והמשכתי לנסות עד שהצלחתי, לבינתיים. לכן אני עדיין מחשיבה את עצמי כמעשנת, כי הפעם האחרונה שהפסקתי לעשן לא הייתה שונה מהפעמים הקודמות, הפעם זה עבד, אין לי מושג למה, הצלחתי להצטרף לרוב המנצח והראיתי לאבא שלי מה זה לאפשר לילדונת שלו לעשן בבית בלי לנסות להפעיל אף סמכות הורית מחנכת. הראיתי לו שגם אני יכולה כמוהו להפסיק, הוכחתי לכולם שאותי לא דופקים.

הפעם בניגוד לפעמים הקודמות אני באמת לא רוצה לעשן, לא מעניין אותי לעשן, לא חולמת יותר על סיגריות ולא רואה את עצמי אי פעם חוזרת לעשן. אבל אני לא יודעת כמה זמן אני אשרוד כלא מעשנת מהסיבות הלא נכונות. כשאני כלואה בתוך התחושה הזו שאני פועלת מתוך הצורך להוכיח את עצמי לאחרים במקום לפעול למען הבריאות שלי, למען הגוף שלי והאיכות חיים שלי. אולי זה היה בפוקס שהצליח לי הפעם, אולי האהבה שלי לסיגריות נעלמה כמו אהבות ישנות שדועכות ללא סיבה.

תגים: הורות, מונטנה, סיגריות

כבר ארבעה שבועות שאני גרה בתל אביב ועדיין לא הכנתי חביתה. זה בגלל שעד היום בבוקר עוד לא היתה לנו מחבת. בשעה טובה ומוצלחת קבלנו מתנה מהורי האוהבים מחבת מזהב:

התוכניות שלנו על המחבת כבר רבות, דבר ראשון אנחנו מתכננים להכין שקשוקה עם חצילים (אנחנו כבר סופרים את הזמן לאחור עד לפתיחת סניף המגה הקרוב לביתנו בשביל לקנות מצרכים), אני בונה על פנקייקים בעתיד, ומוקפצים למניהם ועל סטייק פה ושם.

לפעמים אתה שוכח כמה דבר כלשהו חסר לך עד שאתה מקבל אחד כזה מזהב.

רות ס(וף)

תגים: המחבת הבריא, זהב, חביתה, מחבת

ביום ראשון הקרוב למרבה הפלא אני לא מתחילה שנת לימודים חדשה.

אחרי שלוש שנים מייגעות הצלחתי לסיים את כל מכסת השעות הסמסטריאליות הנדרשות ממני על מנת להשיג את התואר הנכסף וכעת כל שעלי לעשות זה להמתין לגיליון הציונים.

את התואר שלי עשיתי באוניברסיטת תל אביב שנבנתה על חורבות של כפר ערבי. תמיד שיערתי שמתחת לבניין בו אני העברתי את רוב התואר, בניין מקסיקו בו ממוקמת הפקולטה לאומנויות, שהיא לא אחרת ממעוז השמאל  התל אביבי –  היה פעם מסגד. אבל אלו סתם השערות חסרות פשר של מתנחבלת לשעבר שכמוני. המסגד בטח היה ממוקם בכלל מתחת לבית הכנסת.

מצחיק אותי  שביליתי כל כך הרבה זמן באוניברסיטה הזו אבל חוץ מגיחות קצרות לפקולטה השווה של מדעים מדויקים כמעט ואף פעם לא יצאתי מרדיוס ה-מקסיקו-גילמן-מרכז התפוצות (וזה רק מאז שפתחו שם סניף של ארומה). תמיד היו מספרים לי אגדות אורבניות לגבי צדדים מרחוקים באוניברסיטה כמו קפיטריות שניתן לקנות בהן בקבוק מים בשלושה שקלים או מסעדת סבארו שממוקמת בתוך הקמפוס, אך מעולם לא יצא לי לחקור ולגלות את מה שמסתתר מעבר לספריה המרכזית. כאשר אחותי, שמתחילה שבוע הבא ללמוד בבית הספר לרפואה, שאלה אותי לגבי התמצאות באיזור זה של האוניברסיטה נותרתי חסרת מילים והפנתי אותה במהירות למפת האוניברסיטה.

אין לי מושג איך לסכם שלוש שנות תואר מיותר שכזה, בטח ובטח כאשר אני לא רואה באופק אף אפשרות לעסוק במקצוע אותו למדתי. זה לא שאני מרגישה חרטה כמו ניסיונות חזקים להדחיק. מצד שני ברור לי שאתגעגע לחוויה, ושאנסה לעשות תואר נוסף בשנים הקרובות. אולי הפעם אלמד משהו פרקטי יותר מתסריטאות בחוג לקולנוע וטלוויזיה וארחיב אופקיי עד לצידו השני של הקמפוס.

אם יש משהו שאני לא אתגעגע אליו זה המהות של להיות סטודנטית ענייה עם מינוס ולעבוד בעבודות סטודנטיאליות שבלתי אפשרי להתפרנס מהן. למדתי את זה על בשרי כשנאלצתי באמצע התואר לחזור לגור עם ההורים. עכשיו סוף סוף אני מסוגלת להתפנות למשרה מלאה  וכפי שכתבתי בפוסט הקודם יצאתי (בפעם השלישית) לדרך עצמאית בתל אביב המגניבה.

אבל הרבה מחברי עדיין או שמא עומדים להכנס לסטאטוס המתועב של הסטודנט הרעב בשבוע הבא. זה מסריח ולא נעים והנה אני פה בשביל לעזור. איך? אני אספר לכם על בנק דיסקונט שיצא במבצע אינטרנטי ומלהיב במיוחד בשביל הסטודנטים שיזכה אתכם בלילה זוגי בצימר יוקרתי. הבנק שולח נציגה טוויטרית שתסתובב במשך שבוע ברחבי האקדמיה הישראלית ותפיע כל יום בשני קמפוסים שונים החל מיום ראשון הקרוב. היא תצייץ אודות מיקומיה השונים בטוויטר וכל שעליכם זה לעקוב אחרי ואולי לאתר אותה באוניברסיטה שלכם. אם תפנו אליה ותשאלו אותה “יש מצב ללילה זוגי” תזכו בלילה זוגי!  אז תעקבו אחריה כאן ותזכו למעט נחת:)

בהצלחה!

רות ס(וף)

תגים: אוניברסיטת תל אביב, דיסקונט, לימודים, צימר

נדמה לי כאילו החודש וחצי האחרונים הפכו את עולמי. זה התחיל בכך שהפכתי לדודה מאוהבת באחיין החמוד והבכיין שלי שגורם לי לאושר עילאי. הוא גדל מיום ליום והיום הוא כבר חמוד רציני.

לא להאמין שהיום כבר השביעי לאוקטובר, בשבועיים האחרונים חיי שוב התהפכו והשתנו ללא היכר. עזבתי את ההורים, ועכשיו אני מקלידה את הפוסט מסלוני היפה והצבוע. אני יושבת על ספת העור מיד שנייה אך איכותית שרק אמש קנינו גיא ואני. אני מביטה על טלוויזיה שמונחת על שידת מיטה קטנה שתוחלף בהמשך. הבוקר הכנתי לי בפעם הראשונה נס קפה לאחר מרדפים אין סופיים אחר קומקום הולם, ובהמשך ספל קפה. עדיין חסר לנו כיריים ואנחנו חולמים על חביתה טעימה או פסטה חמימה, אבל התאבזרנו בטוסטר ויש לנו די והותר אלכוהול במקפיא.

אחרי שבוע של עבודה קשה על צביעת הבית ונקיונות מסיביים של כל הארונות, האמבטיה והשירותיים, קפצנו לסוף שבוע באילת. היה נהדר ועבר יותר מדי מהר, העברנו את הזמן בעיקר בבטן גב, טבילה בבריכה ובג’קוזי, שמירה על זמני ארוחות המלון ובהרבה קניות קטנות לבית. חזרתי למרכז הישר לעבודתי החדשה. לאחר כמעט שש שנים הצלחתי להסיר מעצמי את קללת התמיכה הטכנית ומצאתי עבודה אחרת. מאוד נחמד לי שאין לי אפילו טלפון על השולחן בעבודה כיוון שאין אף אחד שאני צריכה להסביר לו מהצד השני של הקו כיצד להפעיל מחדש את המחשב.

אני עייפה ומרוצה, מעט מבוהלת מכל השינויים ומהתיקנים שמופיעים מפעם לפעם (כעת הם התחלפו בגופות של תיקנים כיוון שהבהלנו בתחילת השבוע מדביר). אני מחכה בקוצר רוח שהכל יהיה מוכן, שהדירה תהיה מאובזרת לחלוטין ותהפוך לי לבית.