Aug 22 2013

קצת על רגשות אשם – פוסט חסר פורפורציות

Published by בנושאים: כללי

אתמול עדן קיבלה חיסון ובעקבותיו עלה לה החום. הבוקר היא הביטה בי במבט עצוב ובעיקר חסר אונים. אני עניתי לה במבט הכי מרגיע שהצלחתי לגייס. זעמתי על כך שגרמתי לילדה הבריאה שלי, החייכנית והחיננית לחום שלא היה אמור לעלות אם לא הייתי לוקחת אותה להתחסן. אחרי שנרדמה מיהרתי לקפה שהוכן לפני שעה וכבר הגיע לטמפרטורת החדר. התיישבתי מול הפייסבוק ושורות שורות של סטטוסים על הילדים שנטבחו בסוריה ריצדו על המסך שלי.

כשהייתי צעירה יותר ורחוקה מאוד ממחשבה אמיתית על הורות אחי הגדול אמר לי שאין טעם להביא ילדים לעולם שמלא בצער ואלימות ואני מיהרתי להסכים. אנחנו ההורים מבצעים בחירה אנוכית כשאנחנו מחליטים לברוא חיים לתוך המציאות שלנו. מציאות שבה כמה קילומטרים מכאן עריץ מאבד את עשתונותיו ומחליט לגזור גזר דין מוות על מאות ילדים חסרי ישע.

לפני יומיים שמתי את עדן במנשא וכשניסיתי לסגור את הקליפסים בטעות צבטתי את העור שלה והכאבתי לה והיא הגיבה בבכי קורע לב. הרגשתי כאילו הייתי אני עריץ אכזרי. הרים וגבעות של רגשות אשם נחתו על כתפי, איך העזתי כך להתאכזר לקטנה שלי ולפצוע אותה. הרמתי אותה במהרה, חיבקתי חזק והבטחתי שלעולם לא אפגע בה שנית.

מאז שהפכתי לאמא אני נושאת  איתי מטען כבד מאוד של רגשות אשם. אומרים שככה זה הורות. אולי כי אנחנו יודעים שהבחירה שלנו להפוך לאמא ואבא באמת היתה מאה אחוז אנוכיות טהורה. ובכל בוקר מחדש אנחנו מכים על חטא.

ובכל זאת, אני לרגע לא מתחרטת. איך אפשר? שש וחצי קילו של מתיקות אין סופית. חיוך אחד שלה ולרגע שום דבר כבר לא נראה כל כך גרוע.

ומה המסקנה? אנחנו מביאים ילדים לעולם שמלא ברוע, כדי שיגרמו לנו להאמין שעוד קיים טוב. הם אחרכך יעשו את אותו הדבר לילדים שלהם. נתנחם בזה שאנחנו משלמים על כך יום יום ברגשות אשם בלתי נדלים ומקבלים את עונשנו. וגם שלפעמים אנחנו גורמים להם לחייך ולצחוק ולהנות מכמה שהעולם הזה, בחיבוק של אבא ואמא, הוא בכלל עולם שמלא בכל טוב.

No responses yet

Jul 04 2013

בת מזל שכמותי

Published by בנושאים: כללי

 

אלוהים ישמור איזה מזל, זו המחשבה שרצה אצלי בראש בימים האחרונים.

איזה מזל שבתקופה שלי, בתקופה שאני הייתי תלמידה לא הייה פייסבוק. איזה מזל שלא היו טלפונים חכמים. איזה מזל שבתקופה שאני הייתי בת 13 לא הייתי צריכה לעמוד בסטנדרטים של טיפוח נשי כמו שיש היום.

ממה כבר הייתי צריכה לסבול? שלא הזמינו אותי למסיבות? ששמו לי פתק "בעט בי" על הגב? מה? שרשמו את הטלפון שלי על השולחן? שפעם אחת התקשרו להזמין אותי לשחק במרכז המסחרי וכשהגעתי אף אחד לא היה?

אז מה, זה כלום. ולי היתה את הטריטוריה שלי שאף אחד לא התקרב אליה. היה לי בבית מחשב, עם חיבור לאינטרנט, וצ'אט של ה-MIRC, וכינוי בדוי, ומלא מלא חברים, וירטואלים, אבל מלא חברים. וכל אלו שהדביקו עלי פתק "בעט בי" על הגב לא ידעו מזה, לא היתה להם שום גישה לטריטוריה הזו. זה היה שלי בלבד.

אז סבלתי כמה שעות בבית הספר, איך אומרים? I did my time ואחרכך הגעתי הביתה לעולם האמיתי, לחברים שלי.

ומה היתה עושה המקבילה שלי היום? היתה נכנסת לפייסבוק? כל הבנות המרושעות מבית הספר כבר שם, וכל הבנים המגעילים שם. וכל אחד מהם מחזיק בארסנל מכובד של 5000 חברים, ומקבל על כל תמונה שהוא מעלה 800 לייקים, ומאה תגובות של "100ממת!!!11!". ואחת כמוני, המקבילה שלי היתה פתאום חשופה. אין יותר זמן חופשי מאימת בית הספר אחה"צ. כל הרשע, וההצקות, וההטרדות היו הולכים איתי גם הביתה, ומתיישבים לי על האייסיקיו (שמעתי שזה עדיין רץ עד לא מזמן אצל טינייג'רים), ועל הפייסבוק, ולא נותנים לי מנוח.

ונכון שגם לא הייתי הילדה הכי אופנתית בכיתה, אבל הסטנדרטים לא היו כאלו גבוהים. אז עכשיו עושים את הקטע של הגופיית ספגטי? שטויות, אמא תקנה לי גופיית ספגטי. אה, צריך לגזור את הצווארון של הטי שירט? עלי, גזור גזרתי. אף אחד לא עף על מותגים, לא הייתי צריכה להסתובב חלילה עם חולצות של המעצב ההוא, ונעליים רק עם עקב 9 סנטימטר, ואף אחד לא דרש ממני להראות כמו גרושה בת ארבעים (שזו האוססיאציה היחידה שעולה אצלי בראש כשאני רואה איך ילדות בנות 13 מתלבשות היום). מ-ז-ל. יכולתי להיות ילדה, איזה מזל היה לי!

אני לא יכולה לתאר את המקבילה שלי היום, מה היא היתה עושה? מתאפרת לבית הספר? הרי גם היום אני לא יודעת לשים מייקאפ, והעפרון השחור תמיד יוצא לי עקום. אז מה הייתי עושה בגיל 13? הרי אין לי ולו טיפה חוש אופנתי. וגם ככה היה קשה, לא? אז להוסיף לכל החרא היומיומי גם התעסקות במראה החיצוני?! מזל!

איך הבנות של היום היו מקבלות את התספורת הקצוצה שלי עם הפוני מכיתה ח'? הרי כבר אז עשו לי את המוות, אז היום? היו מנדים אותי. היו מעלים תמונות שלי לפייסבוק עם הראש שלי וגוף של ג'ירפה ועושים שיתוף אצל כל השכבה. מה הייתי עושה? לאן הייתי בורחת? היו עולות אצלי מחשבות אובדניות? הרי אין מפלט לילדים האלה, למקבילים שלי היום. אין להם לאן לברוח.

ילדים, ומתבגרים בפרט הם עם נורא. סליחה, אני חושבת ככה גם היום. יש להם מניעים נוראיים, המניע להיות ראוי ומקובל. והם חסרי מעצורים. הם יעשו הכל כדי לא להפוך למקבילים שלי, ועל הדרך הם ידרסו אותם, את המקבילים שלי היום. הכל כדי לשרוד, ואם כבר לשרוד, אז עדיף עם 5000 חברים בפייסבוק, ובלי חרמות.

 

One response so far

May 24 2013

רגעים מהחודש וחצי האחרונים שאני לא רוצה לשכוח

Published by בנושאים: כללי

ששת שבועות משכב הלידה חלפו להם ועכשיו כבר לא נותר לי אלא לכתוב על זה… אז הנה כמה רגעים שהייתי רוצה לקחת איתי הלאה:

ההכרה – היציאה הראשונה עם עדן מבית החולים. היא היתה כזו קטנה, בתוך הסלקל הענקי. גיא התניע את הרכב ואני נתקפתי לפתע בחרדה עמוקה לשלומה. גיגלתי במהירות "תפילת הדרך" בסמארטפון והתחלתי לברך "יהי רצון מלפניך יי אלוהינו ואלוהי אבותינו" ~תחושת מחנק~  "שתוליכנו לשלום ותצעידנו לשלום ותסמכנו לשלום ותדריכנו לשלום" ~יבבה ראשונה~ "ותגיענו למחוז חפצנו לחיים ולשמחה ולשלום" ~שטופת דמעות~. ברגעים אלו כנראה הבנתי בפעם הראשונה שכל מה שידעתי עד היום, כל מה שהכרתי, כל מה שחשבתי שאני יודעת על החיים בוטל ומבוטל. עכשיו מתחילים מחדש.

 

הניצחון – כבר חמישה ימים בבית ועדין לא יצא קקי פעם אחת. (כן, זהו רגע קקי). אני וגיא כבר הפכנו להורים מודאגים שאפילו אחות טיפת חלב לא מצליחה להרגיע. כל מה שביקשנו זה לגלות חיתול מוכתם. אפילו מעט. וזה רק הגיוני, הרי היא אוכלת בערך 24 שעות ביממה, לאן הכל הולך?
ואז זה הגיע, רגע הניצחון. אני פותחת את החיתול ומתגלה קקי צהוב חרדלי, גרגרי, בדיוק כמו בספר. זו הפעם הראשונה שהרגשתי גאווה אימהית. הקטנה שלי יודעת לעשות קקי. הללויה.

 

שינה עמוקה – בלילה שבין ה-9 ל-10 לאפריל 2013 ישנתי בפעם האחרונה לילה רצוף. למחרת ילדתי.

 

15 הדקות – הלילה השני בבית אחרי הלידה והלילה החמישי בלי שינה. למעשה בשלב הזה אני והשינה כבר נפרדנו לשלום. השלמתי עם זה. זה לא כל כך נורא כמו שמתארים, זה קצת נורא אבל לא כל כך נורא. ואז זה קרה, אחרי כמה שעות של הנקה אין סופית היא נרדמת לי על הידיים. אני מניחה אותה לאט ובעדינות בעגלה והפלא ופלא – היא לא מתעוררת. הספה לידי, עליה מונחת שמיכת טלוויזיה וכרית. אני נשכבת עליה בשקט בשקט ומתפללת "שלא תתעורר, שלא תתעורר" והיא שקטה. אני מניחה את הראש, לוקחת את השמיכה ומתכסה, עוצמת את העיניים ומקבלת 15 דקות מענגות של שינה עמוקה.

 

הנקה ראשונה – לאורך כל ההריון אנשים שאלו אותי אם אני מתכוונת להניק. ואילו אני, שעצם הרעיון שיצא לי חלב מהציץ נראה לי מגוחך להפליא, גילגלתי עיניים ועניתי "נחיה ונראה". ואז, בבוקר שלאחר הלידה, או יותר נכון בחמש וחצי בבוקר, אחרי ארבעים דקות בדיוק של שינה קראו לי ללכת להניק את הבת שלי בפעם הראשונה. כשהגעתי עם הקטנה לחדר הנקה בתינוקיה גיליתי להפתעתי שאין שם שום חוברת הוראות, יועצת הנקה או כדור שאני אמורה לבלוע וכך לקבל את התובנה איך עושים את זה. התיישבתי על הכסא, לקחתי את הבובונות ודחפתי לה את הפטמה לפה. למרבה הפלא היא נענתה לי ישר ועל הדרך דפקה ביס כואב על הפטמה (אל תמעיטו בכח הלסת של תינוקות בני יומם). מאוחר יותר גם גיליתי שכל עניין האוכל שיוצא מהציץ לא ממש מעניין את הבובונת והיא בכלל חושבת שאני סוג של מוצץ ובמקום לעלות במשקל – יורדת. וכל זה בגלל שאני חשבתי שהנקה זה הדבר הכי טבעי בעולם ולמה לעזאזל שזה לא יצליח לי?

 

הלידה – בבוקר של ה-10/04/2013 התחלתי להרגיש כאב הולך ובא שמתחיל מהבטן התחתונה ועולה בגב. אבל אחרי כמה אזעקות שווא, החלטתי להתעלם. נסעתי לעבודה וניסיתי לתפקד כרגיל. אך הכאבים לא ממש אפשרו לי לשבת מול המחשב. אחרי כמה שעות נסעתי הביתה, זכותי – חודש תשיעי. בשעה שלוש וחצי, באמצע פרק של mad men ירדו המים והתחלתי לחשוד, בזהירות רבה, שמשהו אכן עומד להתרחש. התקשרתי לגיא "אני חושבת שירדו לי המים" הוא הגיע הביתה בתוך 7 דקות, אני כבר חיכיתי לו למטה. נכנסנו לאוטו ונסענו לבית החולים. כמה שעות לאחר מכן כבר הייתי בחדר הלידה. כואבת את הצירים, רועדת כמו מטורפת, מטפחת את השנאה העמוקה שלי למין הגברי שגורם לנו לעבור את זה ומנסה להתנחם בפאוזה הקצרה שבין ציר לציר. בינתיים גיא, נציג המין הגברי, התמלא באושר בכל פעם שהמספרים במוניטור הלכו ועלו והציגו עוד ציר חזק שמגיע ומנבא את הלידה המתקרבת. חצי שעה אחרי שסוף כל סוף קיבלתי את האפידורל הגיעו צירי הלחץ. אני שכבתי על המיטה, גיא מצד אחד, אחותי מהצד השני והמיילדת מעודדים אותי ללחוץ. ללחוץ, ללחוץ, ללחוץ ולנוח, ללחוץ ללחוץ ללחוץ ולנוח. ברגעים האלו כבר לא היה אכפת לי מהכאב. ללחוץ ללחוץ ללחוץ ולנוח. הרגשתי שעומדת בפני המשימה של חיי ואני חייבת להצליח. ללחוץ ללחוץ ללחוץ והראש עוד רגע בחוץ. ללחוץ ללחוץ ללחוץ ו…

 

 

IMG-20130410-WA0000

No responses yet

Mar 11 2013

שמישהו יכבה פה את האור

אז אתחיל מהסוף, מהקינוח. כשהגיע זמן הקינוח במסעדת Nammos, הוצעו לי שתי מנות אחרונות במסגרת הקופון למסעדה בהרצליה שקבלתי מ- groupon: מוס שוקולד או עוגת גבינה קרה. "לעזאזל!" מחיתי, אני לא יכולה לגעת במוס שוקולד, הוא מכיל ביצים חיות. עוד אחת מתענוגות החיים שנגזלה ממני בשמונת החודשים האחרונים, מוס שוקולד קטפתי, סשימי סלמון נימוח, אלכוהול, בשר נא, קפאין, פסטרמה, שינה על הבטן. החיים האלו לא הוגנים. נאלצתי להזמין את המנה השניה, עוגת גבינה קרה, הפייבוריט של בן זוגי. בעצב רב אכלתי את עוגת הגבינה הקרה והטעימה עד שהבנתי שגם עוגת גבינה קרה מכינים מביצים טריות. טפשת ארורה!

וכל הדרך הביתה צקצקתי לעצמי "מה חשבת לעצמך? שתוכלי להנות ממשהו בחיים האלו? תסבלי גם תסבלי, גם עוגת גבינה טעימה וגם סכנת את העוברית שלך באי אלו סלמונלות".

מה שהתחיל לפני מספר חודשים כבאסה אמיתית וכנה על כל הוויתורים שאני צריכה לעשות במהלך ההריון, כמו לדפוק את הראש מערק עם ספרייט, הפך עם הזמן לכלי נוח. זה אולי קצת סוטה, אבל יש משהו מאוד מהנה בתחושת חוסר האונים הזו, ההקרבה העצמית. היא עוד לא נשמה את אוויר העולם וכבר אני מציידת את עצמי כנגדה וכנגד כ-ו-ל-ם בנשק "תראו כמה סבלתי 9 חודשים". מה אני עשיתי למען האנושות? יצרתי חיים! ומה אתם עשיתם?

ויכול להיות שאלו בדיוק הגנים הפולנים שלי, שגרמו לי מלכתחילה לבחור במסעדת סושי, דגים ופירות ים כשפנו אלי מ-groupon. "מילא" חשבתי לעצמי "אז מה אם לא יהיה שם שום דבר שאוכל לגעת בו, מה כבר אני יכולה לעשות?". בתמורה לקופון קבלתי אני ובן זוגי 6 מנות ראשונות, מנה עיקרית לכל אחד, קינוח וכוס יין לכל סועד שהתאימה לי בול. הנה עוד משהו שאני אאלץ להחליף בלימונדה.

ובכלל, המסעדה ספקה את אותו צורך עמוק לתחושת המרמור הממכרת בצורה מצוינת. בין ששת המנות הראשונות היה סשימי ועוד מנת סביצ'ה דג שכנראה היו גולת הכותרת מבין המנות הראשונות אבל אני לעולם לא אדע. אני רק יכולה לומר שזה חוסל על ידי בן זוגי חיש מהר. למנה העיקרית הוא זלל לו מנת פירות ים מלאה בסרטנים, צדפות, שרימפסים ואני? אכלתי דג בס, היה טעים אבל מה זה משנה? אני בכלל עשיתי את זה למענה. הרי ידוע שחשוב להקפיד גם באכילת דגים במהלך ההריון. את הקפה שלי שתיתי נטול, הזמנתי מים ללא הפסקה כי חייבים לשתות הרבה מים בהריון, גם אם זה אומר לפקוד את השירותים שוב ושוב, ואת המבט המאשים הפניתי בכל הזדמנות אפשרית אל עבר בן זוגי. תראה מה אתה עשית לי? תראה!

לפני שיצאנו החוצה הספקתי לעשות סיבוב "קשה לי" בעודי מחזיקה את הבטן באופן שלא משתמע לשתי פנים, הודתי לכולם ויצאתי בתחושת סיפוק מאלפת מהמסעדה. עכשיו כולם יודעים כמה זה קשה להיות בהריון וכמה, הו כמה שאני אמיצה!

יום אחד, כשהיא תבקש ממני כסף לאיזה דייט בסושיה עם החבר הפרחח שלה, אני אספר לבת שלי (טפו טפו) על כל הסשימי והסושי שנאלצתי לוותר עליהם בזמן שנשאתי אותה ברחמי 9 חודשים. וכך היא גם תעשה לבת שלה, כי מה לעשות, גנים זה חזק מאתנו.

* הערת הכותבת: הריון זה באמת קשה וזו זכותי להתלונן! ובזאת אני מסירה מעצמי כל רגשות אשם באשר לרגשות האשם שאני גורמת לכל הסובבים אותי לחוש. ועכשיו קבלו את התמונה של עוגת הגבינה של Nammos שאני אכלתי ואתם לא בתור עונש!

גבינה

 

One response so far

Feb 13 2013

אחריות כבדה

Published by בנושאים: כללי

נתחיל את הפוסט בברכה –

——————————

בזה הפוסט לא תבוא עין רעה

בזה הפרסום לא תבוא קללה

שום שום מלח מים טפו טפו טפו

לכו מכאן שדים, אנרגיות רעות קארמה וכו'

(אמן)

 

נראה שבעוד עשרה שבועות בערך (לא כולל הריון עודף) אני הולכת להפוך לדמות מאוד מאוד משמעותית עבור מישהי בעולם הזה ואני כבר מתחילה להרגיש את כובד האחריות שבמשימה הזו. להיות אימא של מישהי. אני חושבת שזה אחד מהאתגרים המפחידים ביותר שאי פעם הייתי צריכה לעמוד בהם. טעות אחת קטנה ואכלתי אותה.

נראה שבעוד עשרה שבועות אני אצטרך להתחיל להרביץ אותה באחריות. החיים של ישות נוספת על כדור הארץ תהיה תלויה ביכולת שלי לתפקד כאמא טובה. ואני לא מדברת רק על לדאוג שהיא תהיה שבעה תמיד, שתישן מספיק שעות ושתהיה בריאה ושלמה. אני צריכה להיות זו שתדאג, תמיד, בכל רגע נתון שהיא תהיה מאושרת. אני אצטרך להוות דוגמא. אני אצטרך להיות בן אדם טוב יותר בשבילה. ואני לא בטוחה איך אני אצליח לעשות את זה.

איך אני אצליח ללמד אותה דברים שאני, עד היום, לא יודעת איך לעשות? למשל, איך אני אלמד אותה להיות חברותית ונחמדה? איך אני אלמד אותה לתפוס בטחון? איך אני אלמד אותה לאהוב את הזולת ולא לפחד מבני אדם ומהטבע האנושי? איך עושים את זה בכלל? מפחידה אותי המחשבה שאני אאלץ לשים סוף לכל התירוצים שלי ולהשתנות בשבילה. אני מפחדת שזה קצת מאוחר מדי בשבילי. בואו נודה בזה, אני די חרא בכל הנוגע ליחסי אנוש. זה לא שאני אהפוך להיות חברה של כל האמהות בגן. והיא גם לא תראה את אימא שלה מחליפה טיפים ורכילות חמה עם השכנה. איך אני לא אעביר את הפגם הזה אליה?

ומי ילמד אותה למשל להיות בת? אני נחרדת מהמובן ה"ורוד" של המילה, ובכל זאת אני לא רוצה שהיא תגדל כמוני להיות כל כך יוצאת דופן בין הבנות. האם אני דנה אותה להיות חריגה רק בגלל שאני לא יכולה לשאת בראשי את המחשבה על זה שהיא תיקח על עצמה תפקיד בחלוקה הלא הוגנת של הגברים והנשים בעולם? אם לא אצבע את החדר שלה בצבעים סגלגלים, אקנה לה ברבי ואלמד אותה איך להתנהל בתנועות קטנות עם מניירות נשיות, האם היא לא תהיה מאושרת? ואם בכל זאת הכי חשוב זה האושר שלה, איך אני אתחיל? הרי אני בעצמי לא ממש יודעת איך להיות בת.

האמת היא שזה לא משנה לי, שתהיה בת, שתהיה בן, שתעריץ את אייל גולן, שתתחתן לי עם ערבי, שתצא מהארון, מצידי גם שתהיה אוהדת בית"ר. אני רק רוצה שתהיה מאושרת, ובריאה ושלמה. ושתאהב אותי. שלא תתבייש בי, שלא תחשוב עלי רעות.

את כל השאר אני אשאיר כבר לאבא שלה, לסבתות, למערכת החינוך, למבנה האישיות שלה ולתקשורת.

 

YouTube Preview Image

No responses yet

Dec 18 2012

אל תתעסקו איתי

scrכשהייתי צעירה יותר הייתי פקעת עצבים. זכורה לי מארוחות שישי רוטינה די קבועה בה אני הייתי מתעצבנת ממשהו שאחד מבני המשפחה אמר עלי/העיר בעקבות משהו שאני אמרתי/התעלם ממשהו חשוב שהיה לי להגיד. ואני? הייתי קמה מהשולחן בכעס, הולכת לחדרי וטורקת את הדלת המסכנה בקולי קולות. (צירי הדלת והמשקוף עד היום לא סלחו לי) הייתי נכנסת למיטה, ומתחילה למרר בבכי מר. במוחי רצו מחשבות הנעות בין "העולם אכזר/למה הם לא מבינים אותי/שוב פעם הגזמתי/מה יחשבו עלי/מה עשיתי עכשיו/איך אני יוצאת מזה בלי שישימו לב?!". ואז הייתי יוצאת בשקט מהחדר, אחרי שכולם היו מסיימים לאכול ומנסה להתנהג כאילו כלום, מתעלמת ממבטם התוהים של בני המשפחה.

היו לי גם התקפי זעם באירועים אחרים, למשל, הייתי ממש גרועה בלהפסיד. במשחקי קלפים, רוב הסיכויים היו שהמשחק היה נגמר בערמת קלפים מבולגנת בכל החדר שאני דאגתי לפזר בזעם, וסרבתי לסדר, ועוד יציאה דרמטית שלי מהחדר.

הייתי אלימה, דחפתי, נשכתי, כעסתי, בכיתי המון, רתחתי מבפנים עד שכאבו לי כל השרירים בגוף. הרגשתי שאף אחד בעולם לא מבין אותי ולא יבין אותי.

למזלו הרב של העולם, שמרתי את התקפי הזעם האלו לבני המשפחה ולקרובים בלבד. בבית הספר הייתי כל כך חסרת ביטחון שלא היה לי כל רצון להפגין את הזעם שלי כלפי חוץ, ואגרתי את כל הכעס עמוק בפנים. הייתי מפנה את הלחי השניה אך בפנים הרגשתי את הדם שלי מבעבע. ואז הייתי מגיעה הביתה, כועסת, זועמת ומתוסכלת על זו שקראה לי ג'ירפה, על המורה שהחליטה להאשים אותי על לא עוול בכפי, על החברות שלא קראו לי לבוא איתן למרכז המסחרי, על הילד שלא שם עלי, ועל הילד שהחליט כבר בכיתה ה' שהוא הולך לעשות לי את המוות עד סוף חטיבת הביניים.

הזעם הזה בעצם מעולם לא עבר, הוא אולי התמתן מעט בזכות מעט בבגרות, בשלות, הבנה שלא תמיד דברים מסתדרים כמו שאני רוצה, יכולת שפיתחתי לצחוק גם על עצמי והרבה עבודה על שליטה עצמית. אבל בנינו? מבפנים אני עדין אותה ילדה קטנה כועסת וזועמת. ולפעמים, פשוט בא לי לקחת את כל הקלפים היפים והמסודרים שניצבים מולי, ולהעיף אותם קיבינימאט לכל הרוחות. ואז ללכת לחדר שלי ולטרוק את הדלת חזק כמה שרק אפשר.

No responses yet

Dec 10 2012

קצת על החיים

לפני 21 שבועות בדיוק קיבלתי ווסת אחרונה. אף פעם לא חשבתי שאני אחקוק במוחי את התאריך שבו התחלתי לדמם. אך מסתבר שזהו התאריך שלפיו סופרים את תחילת ההריון. בערך 4 שבועות לאחר מכן, אחרי שהווסת הבאה בתור לא הגיעה, לקחתי בדיקת הריון ביתית שהכנתי מבעוד מועד והלכתי לבדוק את הנושא. מסתבר שהצלחנו ליצור זקיק חיים.

לפני 16 שנה בערך, בחטיבת הביניים היתה לי חברה שספרה לי ולעוד כמה בנות באחת ההפסקות כי בעקבות מחלה או תסמין שאינני זוכרת מהו, נאמר לה שהיא לעולם לא תוכל להכנס להריון. היינו בנות 13 ולדעתי אפילו עוד לא קיבלתי אז ווסת בפעם הראשונה. אני לא יודעת אם מישהי מאיתנו הבינה את את המשמעות של הבשורה. אני חושבת שלא יכולנו בכלל להביט על עצמנו כיצרניות חיים. כל הנושא נראה לי לא רלוונטי ולא כל כך נורא, ושכחתי מהסיפור.

לפני חודשיים בערך סבא שלי נפטר לאחר שחלה בסרטן העצמות. הוא היה בן 91. זה קרה קצת יותר מארבע שנים אחרי סבתא שלי. בחודשים האחרונים של חייו היה מצד אחד צלול ומצד שני סבל מכאבים שמנעו ממנו לתפקד. הוא לא יכל ללכת בלי עזרה, וכל תזוזה הכאיבה לו. חודש קודם לכן סיפרתי להורים ולמשפחה על ההריון, ועל אף שזה היה עוד מוקדם, אמא ביקשה ממני לספר לו. היא אומרת שזו היתה הפעם האחרונה שראתה אותו מחייך, שמח.

לפני ארבע שנים סבתא שלי נפטרה, גם מסרטן. היא לא זכתה לנינים, אך בהלוויה שלה אחותי הגיעה וברחמה נועם קטן.

לפני כמה דקות הרגשתי תזוזה בבטן. כבר שבועיים שאני מרגישה בתזוזות האלו, לפעמים הן קלות ולפעמים הן ברורות. אומרים שבקרוב (ובלי עין רעה) התזוזות יתחזקו ואני אף אצטרך לעקוב אחריהן. אומרים שהעוברית שלי שומעת אותי נושמת, ושומעת את דפיקות הלב שלי. היא שומעת אותי ואת אבא שלה מדברים. היא יכולה כבר להרגיש, ובאופן כללי, חוץ מיחסי גודל מסוימים היא דומה לדמות אנושית.

לפעמים אני יושבת לבד בבית, ופתאום מרגישה שזה לא כל כך נורא להתחיל לדבר לעצמי, ואולי גם לשיר. אני באמת מרגישה לא כל כך לבד. כל הזמן אומרים לי שהכל הולך להשתנות. האמת? אני די מצפה לכך, חוששת, מפחדת, מקווה שהכל יהיה בסדר, אבל שמחה. אני אוהבת שהחיים תופסים להם כיוון אחר, אולי אפילו טוב יותר.

One response so far

Oct 07 2012

גם כן חתיכת צדק

Published by בנושאים: כללי,רות בודקת

זהו הפוסט השני מאז שהכרזתי על חזרת הבלוג לפעילות, והפוסט הראשון מאז, אשר אמור להכיל תוכן אמיתי ומוסר השכל:

תוכן אמיתי: היום יצאתי צודקת והראתי לכמה אנשים מה זה.

מוסר השכל: אל תעברו להוט מובייל.

אז היום יצאתי צודקת וזה עשה לי נעים בבטן. במיוחד אני אוהבת להיות צודקת כשכולם סביבי חושבים שאני כככל הנראה טועה ולא יודעת על מה אני מדברת. איך אני יודעת מה כולם חושבים? אני לא. אבל שילוב של ביטחון עצמי נמוך ונסיון עבר תמיד יגרמו לי להאמין שכולם חושבים עלי רעות. אז היום אני צדקתי וכולם טעו וזה היה מאוד נחמד. על הדרך זעמתי רבות ושחררתי קצת את האני האימפולסיבית שבי. הפחדתי נציגת שירות, טכנאי טלפונים ואת בן זוגי. שחררתי לאוויר משפטים כמו "אתם כולכם שקרנים",  "אני לא סומכת עליך, ועל אף אחד בחדר הזה ועל הוט מובייל באופן כללי", ועוד כל מיני גסויות שבטח לא עזרו הרבה לחתימה שלי שם למעלה רגע לפני ששערי השמים נסגרים. אבל העיקר הוא שבסופו של דבר צדקתי.

לפני מספר חודשים אני ובן זוגי (או לחילופין הבעלים שלי) החלטנו שגם אנחנו רוצים להתחיל לשלם לא יותר ממאה ש"ח על כמה שיחות ואינטרנט וסמסים שבא לנו ועברנו להוט מובייל מתוך אמונה שכולם זבל ומה זה בכלל משנה. אחרי זמן קצר הסתבר לנו שהלכנו על המיץ של הזבל ותסלחו לי על השפה. שירותים בסיסיים כגון קליטה טלפונית הם אינם דברים שברורים מעליהם בהוט מובייל. למשל בעיר מודיעין, או מצפון לחדרה אין קליטה בכלל. כשחזרנו בשבת האחרונה מסופ"ש במטולה גילינו שגם קליטה במרכז הארץ היא עניין של מזל…

מהרגע שהגענו חזרה למרכז הארץ לא יכל עוד בן זוגי לבצע שיחות טלפון במכשיר. הגדרות ה-APN נמחקו, ובכל פעם שניסנו לשחזר אותם הם חזרו לשעה קלה, ללא כל אפשרות להתחבר לרשת הסלולרית ושוב נותקו. במהלך השבוע האחרון ניסה בן זוגי לשחזר את הגדרות ה-APN באמצעות מדריכים שונים באתר הוט מובייל ומחוצה לו, ואף התקשר לתמיכה הטלפנית אך העלה חרס בידו. כמו שאני מכירה אותי ואותו, היינו יכולים להמשיך ולחכות שיגיע נס משמים עוד זמן רב. אך מכיוון שבעוד מספר ימים הבחור מתגייס לשירות מילואים ואני לא מוכנה בשום פנים ואופן שזה יסע רחוק ממני בלי טלפון זמין,  החלטנו לגשת למרכז הטלפוני של הוט מובייל. ההמתנה היתה קצרצרה, הטלפון נמסר למעבדה והפתרון נראה מובטח.

כמובן שלאחר כחצי שעה הוחזר הטלפון באותו מצב שהוא נמסר אלינו.

תשובת הוט מובייל: "בדקנו את המכשיר, החלפנו את ה-SIM ונראה כי הטלפון לא תקין, ככל הנראה עבר קורוזיה, יש לגשת למעבדה פרטית".

רגע לפני שיצאנו מיואשים ממרכז השירות הבנתי כי האפשרות שזה יסע לשירות מילואים בלי שאני אוכל לנסות ולהתקשר אליו עשר פעמים ביום, להכנסות לפאניקות מיותרות, לשלוח לו הודעות SMS בלי סוף עד שאגלה שהוא שכח את הטלפון בתיק או השאיר אותו בטעות על שקט… זה פשוט יהרוס לי את כל הכיף. אז החלטתי לעשות ניסוי. לקחתי את ה-SIM שלי, הכנסתי אותו לטלפון שלו, הזנתי את הגדרות ה-APN שאני כבר זוכרת בעל פה והפלא ופלא – הקישוריות עבדה, האינטרנט עבד והכל היה טוב ויפה! חזרנו לנציגה והסברתי לה בצורה הכי לא נעימה שיכולתי (אני אימפולסיבית מאובחנת, אני לא שולטת בזה!) שכדאי לטכנאי לבדוק שוב את הטלפון, ושלא ינסו לעבוד עלי יותר!

חיכינו שוב, קיבלנו שוב את המכשיר בחזרה ושוב נאמר לנו שהטלפון מקולקל. "אני לא יוצאת מכאן עד שהם לא מתקנים לך את הטלפון" נבחתי לעבר בן זוגי. אחרי שחזרנו בפעם השלישית לנציגת השירות וביקשתי ממנה שהטכנאי המדופלם יגיע תיכף ומייד וידבר איתי פנים מול פנים הוא הופיע. שוב הסברנו לו שהטלפון שלו עבד מצוין עם ה-SIM שלי ונדמה לי שאז, אחרי משהו כמו שעה וחצי באמת היה מישהו שהבין. ובאותו רגע התחילו משחקי הכבוד ביני לבין הטכנאי: :"אם אני אנסה להחליף את הסים וזה לא יעבוד מה תגידי?" / "זה כן יעבוד ניסיתי!" / "אבל תעני לי, את תכבדי אותי ואני אכבד אותך" / "פשוט תנסה כבר!"/ "טוב אבל אם אני אנסה וזה לא יעבוד?" / "תנסה כבר!"…

נחשו מה? הוא ניסה, הכניס SIM חדש, הטלפון עבד ואני?

 

אני צדקתי.

 

YouTube Preview Image

No responses yet

Oct 04 2012

מה זה? פוסט חדש?

איזה קטע! אני רואה שהפוסט האחרון נכתב יום לפני שקיבלתי הצעת נישואין. אז מה? הפסקתי לכתוב בלוג בגלל שהגשמתי את יעודי ומצאתי בעל ראוי? לא אמרנו שאני פמניסטית?

אולי פשוט הייתי עסוקה נורא בלחפש אולם מתאים, מרכזי שולחן ושמלת כלה? ואולי פשוט איבדתי את זה?

אז כן, זה כבר זמן מה שהזנחתי והתרגלתי לנוחות שבכתיבת סטטוסים קצרים של כמה שורות בלבד בפייסבוק כדי להעביר את המסר שלי לעולם. כתיבה של למעלה מ-350 מילה היתה שמורה לכתבות רפואיות שונות כחלק מהעבודה שלי ותו לא.

אך לא עוד, אני חוזרת ובגדול – אחרי שהעברתי את שלושת השעות האחרונות בקריאת כל הפוסטים שכתבתי אי פעם בבלוג הזה, ואחרי שגיליתי שהכיסא שקנינו מאיקאה יפה אך לא נוח לישיבה ממושכת, החלטתי לבדוק אם עוד יש לי בכלל מה להגיד על העולם הזה.

אז מה קרה לי בינתיים? התחתנתי, עברתי שוב דירה, הצלחתי להחזיק באותה משרה שהיתה לי בפעם הקודמת, הפסקתי לקבל מוצרים בחינם כדי לכתוב עליהם ושכנעתי את עצמי שאני טובה מדי בשביל זה.

מקווה שהשהות שלי כאן בבלוג תהיה ארוכה יותר הפעם, ואל דאגה – הפוסט הבא שלי יכיל תוכן אמיתי ומעניין.

הידד!

זו נראית לכם כמו מישהי שיכולה לכתוב בלוג?

One response so far

Jun 02 2011

מה זה שאסי!??!

Published by בנושאים: ביקורת טלוויזיה,כללי

הפרסומת של בנק לאומי גורמת לי לשנוא טלוויזיה. שזה די מחפיר בהתחשב בכך שזה עתה רכשתי טלוויזיה גדולה ושווה. אבל תאמינו לי, לראות את הביזיון הזה ב-42 אינץ' זה ממש לא ה-דבר.

בפרסומת החדשה של בנק לאומי, למי שהתמזל מזלו וטרם הספיק לראות, רואים גבר יושב בבית כשאשתו חוזרת הביתה ומספרת לבעלה שהיתה לה תאונת דרכים קטנטנה עם האוטו. צג של סכום הכסף עולה בצד ימין של המסך ומראה את המספרים הולכים וגדלים "שאסי משהו כזה" היא מספרת לבעלה המופתע במבט של שה תמים והסכום גדל. הבעל נחרד "צריך לקחת אותו למוסך!" והאישה מרגיעה "כבר הלכתי. הבעל נכנס לפאניקה "לבד?" והסכום גדל עוד. כשהאישה מבשרת לבעלה שהיא לא נשארה עם הרכב והלכה לעשות קניות כי "מה אני מבינה במכוניות!?" הפרסומת מגיעה לשיאה ואני מגיעה לשיא המבוכה.

ואני שונאת שזה קורה, אני שונאת כשהתרבות שלנו גורמת לי למבוכה. איפשהו קיוויתי שככל שהעולם שלנו מתקדם והופך לנאור יותר, כך גם הפרסומות בישראל יתאימו את עצמן לאותה התקדמות. כמובן שאלו תקוות שווא, כאשר מותג הבירה הגדול בארץ נצמד לסיסמא האווילית "תגיד תודה שאתה גבר", המלווה סדרה של פרסומות מטופשות שמראות איך הבנות אוהבות לבכות, להתבכיין ולהציק. וכאשר פרסומת לאמצעי מניעה, מרכיבה מחדש את עולמה של האישה ממדבקות "פוסט איט" המלאות בתזכורות להיותה אישה קטנה, אטומה, טיפשה ונרקסיסטית.

מאסתי בלראות את הגברים הישראלים מוצגים בפרסומות כקורבנות של האישה המודרנית הבזבזנית והבכיינית. אני לא עוקבת אחרי מה שקורה בעולם, אבל אני בטוחה שהאופי המליטנטי המזויין של המדינה הזו גורמת לפרסומאים שלנו לנסות ולגעת בגבר המסכן והפגוע מהקלולסיות המטופשות שסובבות אותו.

 

יאללה, תתקדמו כבר.

 

No responses yet

« ישנים

This is a blog At.CorKy.Net