Aug 22 2013
קצת על רגשות אשם – פוסט חסר פורפורציות
אתמול עדן קיבלה חיסון ובעקבותיו עלה לה החום. הבוקר היא הביטה בי במבט עצוב ובעיקר חסר אונים. אני עניתי לה במבט הכי מרגיע שהצלחתי לגייס. זעמתי על כך שגרמתי לילדה הבריאה שלי, החייכנית והחיננית לחום שלא היה אמור לעלות אם לא הייתי לוקחת אותה להתחסן. אחרי שנרדמה מיהרתי לקפה שהוכן לפני שעה וכבר הגיע לטמפרטורת החדר. התיישבתי מול הפייסבוק ושורות שורות של סטטוסים על הילדים שנטבחו בסוריה ריצדו על המסך שלי.
כשהייתי צעירה יותר ורחוקה מאוד ממחשבה אמיתית על הורות אחי הגדול אמר לי שאין טעם להביא ילדים לעולם שמלא בצער ואלימות ואני מיהרתי להסכים. אנחנו ההורים מבצעים בחירה אנוכית כשאנחנו מחליטים לברוא חיים לתוך המציאות שלנו. מציאות שבה כמה קילומטרים מכאן עריץ מאבד את עשתונותיו ומחליט לגזור גזר דין מוות על מאות ילדים חסרי ישע.
לפני יומיים שמתי את עדן במנשא וכשניסיתי לסגור את הקליפסים בטעות צבטתי את העור שלה והכאבתי לה והיא הגיבה בבכי קורע לב. הרגשתי כאילו הייתי אני עריץ אכזרי. הרים וגבעות של רגשות אשם נחתו על כתפי, איך העזתי כך להתאכזר לקטנה שלי ולפצוע אותה. הרמתי אותה במהרה, חיבקתי חזק והבטחתי שלעולם לא אפגע בה שנית.
מאז שהפכתי לאמא אני נושאת איתי מטען כבד מאוד של רגשות אשם. אומרים שככה זה הורות. אולי כי אנחנו יודעים שהבחירה שלנו להפוך לאמא ואבא באמת היתה מאה אחוז אנוכיות טהורה. ובכל בוקר מחדש אנחנו מכים על חטא.
ובכל זאת, אני לרגע לא מתחרטת. איך אפשר? שש וחצי קילו של מתיקות אין סופית. חיוך אחד שלה ולרגע שום דבר כבר לא נראה כל כך גרוע.
ומה המסקנה? אנחנו מביאים ילדים לעולם שמלא ברוע, כדי שיגרמו לנו להאמין שעוד קיים טוב. הם אחרכך יעשו את אותו הדבר לילדים שלהם. נתנחם בזה שאנחנו משלמים על כך יום יום ברגשות אשם בלתי נדלים ומקבלים את עונשנו. וגם שלפעמים אנחנו גורמים להם לחייך ולצחוק ולהנות מכמה שהעולם הזה, בחיבוק של אבא ואמא, הוא בכלל עולם שמלא בכל טוב.