הבלוג של רות

אני מעשנת מגיל שש עשרה. אומנם בתשעה החודשים האחרונים לא עשנתי, וכמעט ולא התעורר בי אף דחף לסגריה, ואף על פי שעכשיו אני סולדת מהסירחון הבלתי נסבל של הסיגריות  ולא מצליחה להזכר מהיכן לעזאזל הגיע הסיפוק של שאיפת מקלות הסרטן האלו, אני עוד לא מרגישה שהרווחתי בצדק את הכינוי “מעשנת לשעבר”.

רוב שנותי כמעשנת ניסיתי להפסיק, אם בפעמים הראשונות שניסיתי להפסיק זה היה בשל הסיבות הברורות, לאחר מכן זה היה מתוך תחושת אכזבה והניסיונות העזים שלי לתקן את העוול שנגרם לי. אני גדלתי בבית מעושן, הייתי מעשנת פסיבית מגיל אפס והסגריות התגלגלו אלי מקופסת המונטנה של אבא שלי בקלי קלות אל ידי הנוירוטיות. הייתי מבני הנוער היחידים שלוקחים סיגריות בגלוי מההורים ומסתירים אותן מהחברים. קפצתי מהר מסגריה בשבוע לחמש ביום ותרמתי להצהבת הווילונות בבית.

ואז בבוקר בהיר אחד, לאחר שכבר הייתי מעשנת מנוסה שלא סופרת פאקטים ממטר, קבלתי בתדהמה גמורה המעורבת באושר אין סופי את הבשורה כי אבא שלי, הוא ולא אחר, לאחר שלושים שנה ושלוש קופסאות ביום הפסיק לעשן. הוא הפסיק ואני עוד מעשנת.  האושר הגדול התחיל להתערבב עם תחושות עלבון וחרדת נטישה. נשארתי לבד עם הסיגריות, אפילו זה שקבלתי ממנו את הלגטימציה וההשראה הראשונית לשאוף לריאותי פחמן חד חמצני, ניקוטין וזפת הפסיק בעצמו.

הרגשתי בודדה בעולם והחלטתי לשוב ולנסות להצטרף לרוב הלא מעשן. הפעם לא בגלל פחד מסרטן ריאות, הפצרות של איזה בן זוג או תחושת מיאוס מהסירחון התמידי אלא מכיוון שהרגשתי שזה פשוט לא הוגן להשאיר אותי ככה לבד.

אז ניסיתי, הדבקתי על עצמי מדבקות, הצטרפתי לקבוצות תמיכה אינטרנטיות, הרחקתי את עצמי מסיטואציות מעושנות כמו שתיית אלכוהול מרובה או סקס, אך המשכתי להכשל פעם אחר פעם. לא משנה כמה תמיכה קבלתי, כמה הרגשתי חזקה, החשק לא עזב אותי. כל הזמן רציתי, ותמיד החשק ניצח.

בינתיים השנים עברו, אבא שלי כבר היה חזק בקטע של הכנת מיצים בריאים ואני עוד נותרתי אפופת עשן. התחושה שנדפקתי לא עזבה אותי והמשכתי לנסות עד שהצלחתי, לבינתיים. לכן אני עדיין מחשיבה את עצמי כמעשנת, כי הפעם האחרונה שהפסקתי לעשן לא הייתה שונה מהפעמים הקודמות, הפעם זה עבד, אין לי מושג למה, הצלחתי להצטרף לרוב המנצח והראיתי לאבא שלי מה זה לאפשר לילדונת שלו לעשן בבית בלי לנסות להפעיל אף סמכות הורית מחנכת. הראיתי לו שגם אני יכולה כמוהו להפסיק, הוכחתי לכולם שאותי לא דופקים.

הפעם בניגוד לפעמים הקודמות אני באמת לא רוצה לעשן, לא מעניין אותי לעשן, לא חולמת יותר על סיגריות ולא רואה את עצמי אי פעם חוזרת לעשן. אבל אני לא יודעת כמה זמן אני אשרוד כלא מעשנת מהסיבות הלא נכונות. כשאני כלואה בתוך התחושה הזו שאני פועלת מתוך הצורך להוכיח את עצמי לאחרים במקום לפעול למען הבריאות שלי, למען הגוף שלי והאיכות חיים שלי. אולי זה היה בפוקס שהצליח לי הפעם, אולי האהבה שלי לסיגריות נעלמה כמו אהבות ישנות שדועכות ללא סיבה.

תגים: הורות, מונטנה, סיגריות

כבר ארבעה שבועות שאני גרה בתל אביב ועדיין לא הכנתי חביתה. זה בגלל שעד היום בבוקר עוד לא היתה לנו מחבת. בשעה טובה ומוצלחת קבלנו מתנה מהורי האוהבים מחבת מזהב:

התוכניות שלנו על המחבת כבר רבות, דבר ראשון אנחנו מתכננים להכין שקשוקה עם חצילים (אנחנו כבר סופרים את הזמן לאחור עד לפתיחת סניף המגה הקרוב לביתנו בשביל לקנות מצרכים), אני בונה על פנקייקים בעתיד, ומוקפצים למניהם ועל סטייק פה ושם.

לפעמים אתה שוכח כמה דבר כלשהו חסר לך עד שאתה מקבל אחד כזה מזהב.

רות ס(וף)

תגים: המחבת הבריא, זהב, חביתה, מחבת

ביום ראשון הקרוב למרבה הפלא אני לא מתחילה שנת לימודים חדשה.

אחרי שלוש שנים מייגעות הצלחתי לסיים את כל מכסת השעות הסמסטריאליות הנדרשות ממני על מנת להשיג את התואר הנכסף וכעת כל שעלי לעשות זה להמתין לגיליון הציונים.

את התואר שלי עשיתי באוניברסיטת תל אביב שנבנתה על חורבות של כפר ערבי. תמיד שיערתי שמתחת לבניין בו אני העברתי את רוב התואר, בניין מקסיקו בו ממוקמת הפקולטה לאומנויות, שהיא לא אחרת ממעוז השמאל  התל אביבי –  היה פעם מסגד. אבל אלו סתם השערות חסרות פשר של מתנחבלת לשעבר שכמוני. המסגד בטח היה ממוקם בכלל מתחת לבית הכנסת.

מצחיק אותי  שביליתי כל כך הרבה זמן באוניברסיטה הזו אבל חוץ מגיחות קצרות לפקולטה השווה של מדעים מדויקים כמעט ואף פעם לא יצאתי מרדיוס ה-מקסיקו-גילמן-מרכז התפוצות (וזה רק מאז שפתחו שם סניף של ארומה). תמיד היו מספרים לי אגדות אורבניות לגבי צדדים מרחוקים באוניברסיטה כמו קפיטריות שניתן לקנות בהן בקבוק מים בשלושה שקלים או מסעדת סבארו שממוקמת בתוך הקמפוס, אך מעולם לא יצא לי לחקור ולגלות את מה שמסתתר מעבר לספריה המרכזית. כאשר אחותי, שמתחילה שבוע הבא ללמוד בבית הספר לרפואה, שאלה אותי לגבי התמצאות באיזור זה של האוניברסיטה נותרתי חסרת מילים והפנתי אותה במהירות למפת האוניברסיטה.

אין לי מושג איך לסכם שלוש שנות תואר מיותר שכזה, בטח ובטח כאשר אני לא רואה באופק אף אפשרות לעסוק במקצוע אותו למדתי. זה לא שאני מרגישה חרטה כמו ניסיונות חזקים להדחיק. מצד שני ברור לי שאתגעגע לחוויה, ושאנסה לעשות תואר נוסף בשנים הקרובות. אולי הפעם אלמד משהו פרקטי יותר מתסריטאות בחוג לקולנוע וטלוויזיה וארחיב אופקיי עד לצידו השני של הקמפוס.

אם יש משהו שאני לא אתגעגע אליו זה המהות של להיות סטודנטית ענייה עם מינוס ולעבוד בעבודות סטודנטיאליות שבלתי אפשרי להתפרנס מהן. למדתי את זה על בשרי כשנאלצתי באמצע התואר לחזור לגור עם ההורים. עכשיו סוף סוף אני מסוגלת להתפנות למשרה מלאה  וכפי שכתבתי בפוסט הקודם יצאתי (בפעם השלישית) לדרך עצמאית בתל אביב המגניבה.

אבל הרבה מחברי עדיין או שמא עומדים להכנס לסטאטוס המתועב של הסטודנט הרעב בשבוע הבא. זה מסריח ולא נעים והנה אני פה בשביל לעזור. איך? אני אספר לכם על בנק דיסקונט שיצא במבצע אינטרנטי ומלהיב במיוחד בשביל הסטודנטים שיזכה אתכם בלילה זוגי בצימר יוקרתי. הבנק שולח נציגה טוויטרית שתסתובב במשך שבוע ברחבי האקדמיה הישראלית ותפיע כל יום בשני קמפוסים שונים החל מיום ראשון הקרוב. היא תצייץ אודות מיקומיה השונים בטוויטר וכל שעליכם זה לעקוב אחרי ואולי לאתר אותה באוניברסיטה שלכם. אם תפנו אליה ותשאלו אותה “יש מצב ללילה זוגי” תזכו בלילה זוגי!  אז תעקבו אחריה כאן ותזכו למעט נחת:)

בהצלחה!

רות ס(וף)

תגים: אוניברסיטת תל אביב, דיסקונט, לימודים, צימר

נדמה לי כאילו החודש וחצי האחרונים הפכו את עולמי. זה התחיל בכך שהפכתי לדודה מאוהבת באחיין החמוד והבכיין שלי שגורם לי לאושר עילאי. הוא גדל מיום ליום והיום הוא כבר חמוד רציני.

לא להאמין שהיום כבר השביעי לאוקטובר, בשבועיים האחרונים חיי שוב התהפכו והשתנו ללא היכר. עזבתי את ההורים, ועכשיו אני מקלידה את הפוסט מסלוני היפה והצבוע. אני יושבת על ספת העור מיד שנייה אך איכותית שרק אמש קנינו גיא ואני. אני מביטה על טלוויזיה שמונחת על שידת מיטה קטנה שתוחלף בהמשך. הבוקר הכנתי לי בפעם הראשונה נס קפה לאחר מרדפים אין סופיים אחר קומקום הולם, ובהמשך ספל קפה. עדיין חסר לנו כיריים ואנחנו חולמים על חביתה טעימה או פסטה חמימה, אבל התאבזרנו בטוסטר ויש לנו די והותר אלכוהול במקפיא.

אחרי שבוע של עבודה קשה על צביעת הבית ונקיונות מסיביים של כל הארונות, האמבטיה והשירותיים, קפצנו לסוף שבוע באילת. היה נהדר ועבר יותר מדי מהר, העברנו את הזמן בעיקר בבטן גב, טבילה בבריכה ובג’קוזי, שמירה על זמני ארוחות המלון ובהרבה קניות קטנות לבית. חזרתי למרכז הישר לעבודתי החדשה. לאחר כמעט שש שנים הצלחתי להסיר מעצמי את קללת התמיכה הטכנית ומצאתי עבודה אחרת. מאוד נחמד לי שאין לי אפילו טלפון על השולחן בעבודה כיוון שאין אף אחד שאני צריכה להסביר לו מהצד השני של הקו כיצד להפעיל מחדש את המחשב.

אני עייפה ומרוצה, מעט מבוהלת מכל השינויים ומהתיקנים שמופיעים מפעם לפעם (כעת הם התחלפו בגופות של תיקנים כיוון שהבהלנו בתחילת השבוע מדביר). אני מחכה בקוצר רוח שהכל יהיה מוכן, שהדירה תהיה מאובזרת לחלוטין ותהפוך לי לבית.

התחילה שנה חדשה. עוד ארבעים ושמונה שעות אני אמורה להיות כבר בדירתי החדשה בתל אביב, אני עוצמת את העיניים חזק ומנסה להריח את הריח של השינוי, של ההתחדשות ולא מצליחה. במקום להתרגש ולפחד אני פשוט חשה בכל עצמותי שזה הצעד הבא ההגיוני, אין שום אפשרות אחרת. אין סיבה לסחרחורות או לפרפרים בבטן, כבר הייתי בסרט הזה לפני כמה שנים ומרוב סחרחורת מצאתי את עצמי חזרה אצל ההורים. הפעם זה לא יקרה (בשביל לוודא את זה השבעתי את אבא שלי שפשוט לא ייתן לי לחזור, הוא הבטיח לי שתכף ומייד יהפוך את חדרי הקט לחדר העבודה שלו).

השהות שלי פה בפרברים עם כל האהבה להורים שלי חייבת להגיע לסיומה, אני חייבת להפסיק לחכות ולגרום לאושר שלי להגיע כאן ועכשיו. לפעמים נדמה לי כאילו כבר עשרים ושש שנה אני אומרת לעצמי, עוד קצת ודי, עוד בגרות אחת והכל נגמר, רק נעבור את השמירה האחרונה וזהו, עוד סמינר אחרון והכל יהיה טוב יותר. אז נמאס לי, עד כאן, מספיק לדחות את החיים והגיע הזמן להתחיל לחיות.

השנה אני אלמד ואחקור ואצור ואכתוב ואחווה את החיים כפי שבחורה בת עשרים ושש אמורה לחוות אותם ולא כמו מזדקנת נרגנת שנוסעת כל יום במשך שעה וחצי לעבודתה הלא נעימה וחוזרת הביתה עצובה, עם כאבי גב וכאבי עיניים ונכנסת לחדרה הקטן בתוך הבית שכבר מזמן הוא לא שלה.

אז אני מאחלת לעצמי השנה הרבה טוב ואושר ונחת בריח תל אביבי .

(אה כן, והחיפוש אחר הזוג הנוסף בטל, תודה על ההיענות הרבה (אהמ…) וכל טוב, הפעם זה נהיה רק שנינו).

לא עדכנתי את הבלוג המון זמן בגלל שעמלתי בשבועות האחרונים על כתיבת עבודתי האחרונה והמסכמת לתואר הראשון. למעשה לא עדכנתי דבר בחיי בשבועות האחרונים, והכל נאלץ להמתין עד שאסיים למלא 24 עמודים בגיבובים שונים על טלוויזיה ופמניזם. היה קשה ולא ישנתי ועכשיו הכל מאחורי. או כמו שאומרים טפו טפו טפו מלח מים.

ועכשיו כשסוף סוף התפנה לי זמן החלטנו אני וחבר שלי  שגם כן התפנה משירות המילואים הארוך למדי שלו שזה הזמן להתחיל לחפש דירה לשנינו בתל אביב. סרקנו את אתרי האינטרנט בחיפוש אחר דירה קטנה וחמודה אך לא קטנה מדי שתתאים לשנינו ותהיה במקום מגניב ומרכזי אבל גם נעים ושקט. למרבה הפלא לא מצאנו יותר מדי מציאות. ובכל זאת הכנו רשימות והלכנו לטייל בתל אביב הצעירה בחיפוש אחר הדירה המושלמת אך העלנו חרס בידינו.

אם הדירות בתל אביב במחירים שאנחנו רוצים לשכור לא קטנות מדי הן פשוט מוזרות מדי. אין כל ספק כי מעצבי הפנים שעמלו על עיצוב הדירות בתל אביב בתחילת המאה ועל עיצוב המרצפות עישנו הרבה סמים. מיואשים חזרנו אל אתרי האינטרנט, לא הבנו כיצד יתכן שאף דירה לא מתאימה לנו. בעודנו מציצים באתרים על דירות שאינן בהישג ידינו בשל מחירן הגבוה, מפנטזים על חיים מתוקים יותר, העלה חבר שלי רעיון במוחו.

ולהלן הרעיון המבריק של החבר החתיך והחכם שלי: במקום לחפש דירה קטנטנה וזולה באיזור מעופש ועם זוחלים וחרקים למניהם (סתם אני מגזימה) אפשר לחפש דירה גדולה ושווה במחיר כפול מרוהטת ובמיקום סופר מרכזי אם רק נחפש עם זוג נוסף. ראינו שבאמת ישנן הרבה דירות שלושה חדרים או יותר טובות ומורוהטות במחירים שלאחר שיתחלקו בין כל השותפים, יהיו הוגנים וטובים ואף במקרים מסוימים ישתלמו לנו יותר מאשר למצוא חורבה קטנטנה לבד.

אז פתחנו קבוצה בפייסבוק ואני קוראת לכם קוראי היקרים והאהודים להפיץ שמועה זו ולעזור לנו למצוא דירה טובה, לשמור על איכות חיים גבוה מבלי לשבור חסכונות.

יאללה אז תעזרו לנו קצת, אנחנו ממש חמודים;)

הזמנה לחנוכת בית מובטחת למי שמביא לנו זוגות…

תגים: דירה, רות, רות סגל, תל אביב

אף על פי שכבר סיימתי את לימודי התואר הראשון שלי בקולנוע נותרה לי עוד משימה אחרונה – עבודת סמינר. בשל שאיפותי להפוך לאדם נאור יותר ובעיקר בגלל שלא הייתה לי אף ברירה אחרת עם המערכת שעות שנתנה לי בסמסטר האחרון בחרתי בסמינר שעיקרו תיאוריות פמניסטיות. ועכשיו לקראת הסמינר הצפתי את עצמי באין סוף מאמרים שנכתבו על ידי פמניסטיות בכל רחבי העולם. במקום לגרום לי להרגיש כאישה משוחררת וחזקה שמסוגלת לכל, נכנסתי לדכאון עמוק.

באותו הזמן שהתייסרתי על היותי אישה חלשה שנכנעת לתכתיבים של העולם הפטריארכלי ואינה מוכנה לקבל שינוי ולא לגלח את רגליה לפני שאני עומדת לפגוש את בן זוגי, התמזל מזלי ונבחרתי להשתתף בפרוייקט תוכן חדש במסגרת ההשקה של היפנוז-דרמה מבית לנקום. מדובר בהשקה של מסקרה חדשה שאמורה ליצור בעפעפינו מבט עוצמתי ודרמתי יותר.

ואז חשבתי על רעיון שאם הייתי כותבת אותו בסמינר בטח היו מכריחים אותי לחזור על כל לימודי משנה א’ או גרוע מכך – להמיר את התואר בקולנוע בתואר בלימודי מגדר ולהעביר את כל שלושת השנים הקרובות בלמידה מחודשת אודות הנשיות הבוערת והחזקה שבתוכי.

אז הרעיון שלי הוא כזה – במקום להפוך לאישה משוחררת, במקום לשרוף חזיות ולנסות להוכיח שאני חכמה ומוצלחת יותר מכל גבר שעובר ברחוב, אני יכולה לעטות על עצמי את המראה הדרמתי בעזרת המסקרה הזו, ובכל פעם שאיזה גברבר יפקפק ביכולתי אשפריץ עליו כוחניות ועוצמה. כך אני אוכל בו זמנית להנות מהנשיות שלי, להסתובב בחופשיות בחנויות הבגדים האהובות שלי, לפזז בעקבים, לדבר על כמה תינוקות הם חמודים, לבכות בסרטים בלי שאף אחד יפקפק בכך שאני באיזשהי מידה פחות חכמה ופחות חזקה מכל גבר שהוא.

ועכשיו ברצינות – עם כל הכבוד לסוזאן בי אנטוני ובטי פרידן וכל הנשים שהרימו את קולן למעננו, ואו הו – יש לי גלונים של כבוד אליהן ולמעשיהן, בזכותן אני יכולה להנות מכל העולמות.  טוב לי להנות מהנשיות “המדוכאת” שלי, לנעול סמלים פאלים לרגליי ולצבוע את ריסיי בצבעים דרמתיים. הרי אני יודעת שאני חכמה, מוכשרת ומוצלחת בהרבה מרוב הגברים שבחיי. אז נכון שהחברה הפטריארכלית תנסה לעכב אותי בדרך שלי להצלחה, אז מה, אני נהנית מהאתגר.

אה וכמעט שכחתי – אם גם את/ה רוצה להינות ממסקרה מוקטנת של היפנוז -דרמה לחצ/י כאן או הצטרפ/י לקבוצה בפייסבוק.

בינתיים כתבתי כמעט ארבע מאות מילים בפוסט האחרון ואף מילה בסמינר, מה יהיה איתי?

רות ס(וף).

תגים: לימודים, לנקום, פמניזם, רות, רות סגל

זה לא אומר שערוץ 10 יכולים לצמצם לי את התוכנית של הבלוק לשליש מסך בשביל לפרסם את הישרדות 3. ועם כל הכבוד להישרדות 3, אין על גל ואסף מהבלוק. לא מגיע להם להצטמצם אל פינת המסך הקטנטן שלי.

כשהייתי בת 8, מתנחלת קטנה וכופרת נסעתי יום אחד לירושלים עם ההורים לאכול במסעדה. כהרגלם לקחו אותנו הורי למסעדה מהסוג האהוב עליהם והשנוא עלי, מסעדה עם אוכל של אשכנזים. עם תפריט שמלא במאכלים שנגמרים ב”לעך” (גרגלעך, פרפלעך, קנידלעך…) ונשמעים כמו מצב צבירה של איבר גוף לאחר המוות (רגל קרושה). ותפריט שחף לחלוטין מאבות המזון שלי באותה תקופה, עוגת שוקולד ומילקשייק (בטעם שוקולד).

בדרך שמנו את הקסטה “משה והאורנג’דה” מהמופע של דודו טופז. אחותי היתה עושה חיקוי מצוין של טופז עושה את משה הילד, שמתאר איך הוא קם בבוקר לגן, מפנצ’ר את הגלגלים של האוטו ומרביץ לגננת. כשנכנסו למסעדה הופתענו מאוד למצוא שם בין הסועדים לא אחר מאשר טופז עצמו. התיישבנו בשולחן לידו ואמא שלי שאלה אותי בשקט אם אני רוצה שהיא תשאל את דודו אם הוא באמת דודו טופז מהקסטה. אני סרבתי במרץ וגיליתי לראשונה את פוטנציאל ההבכה שיש להורי. היא כתגובה פנתה אל מר טופז, הצביעה עלי ואמרה לו “הבת שלי רוצה לדעת אם אתה באמת דודו טופז”. אחרי שטמנתי את ראשי בצלחת הכבד הקצוץ מרוב מבוכה אמא שלי המשיכה להשתעשע עם דודו, עד שזה סיים את ארוחתו ויצא מהמסעדה. לא לפני שהוא הספיק להוציא לי לשון ולהוסיף קריצה.

אבל זו לא באמת הסיבה שאני חושבת שדודו כן נוגע לכל מי שגדל בתוך התרבות הישראלית. לא במקרה הדמות  שיצר דודו של משה הילד האלים שאוהב לשתות אורנג’דה עם כובע הטמבל כחול הלבן והחולצה הלבנה המכופתרת דומה מאוד לדמות הצבר של דוׁש – שרוליק. גם שנים אחרי משה והאורנג’דה דודו נשאר אותו נער תמים אך כוחני, שרוצה שכולם, כל אומות העולם יקבלו אותו ויראה לכל מי שיתנגד לכך ויעיז לאהוב אותו פחות את אגרופו, תמיד מתוך עמדה מתגוננת. בדיוק כמו המדינה שלנו, התרבות שיצרנו שזועקת לעולם, אנחנו כאן כדי להשאר, אנחנו כאן כי מגיע לנו, תקבלו אותנו ותאהבו אותנו או שנראה למי שיעיז להעיף אותנו מכאן.

השאלה היחידה היא האם הסוף שלנו יהיה זהה לסוף שלו. בינתיים הטקטיקה שלנו מצליחה פחות או יותר להשאיר אותנו כאן. פה ושם שברנו לאיזה שניצר מרמאללה את המשקפיים אבל אנחנו עוד כאן. ואולי כל האלימות שסובבת אותנו בשבועות האחרונים היא ההתאבדות התרבותית שלנו, הפסקנו לאהוב את עצמנו כמו שדודו הפסיק לאהוב את עצמו והחלטנו לכרוך את כבל החשמל סביב צוואר תרבותנו.

השאלה היא כמה נסיונות אנחנו צריכים עד שנצליח, לדודו זה לקח שניים.

תגים: דודו טופז, ירושלים, ישראל, רות, רות סגל

***זהירות – פוסט זה מכיל ספוילר לסרט UP***

לפני כמה ימים, באולם החשוך מאחורי משקפי תלת מימד הזלתי דמעה. זה לא הפתיע אותי יותר מדי שסרט אנימציה גרם לי לבכות מהתרגשות, אני בוכה בהרבה סרטים, מוות בוונציה, חמש ילדות יפות, שנות חיינו הטובות ביותר, גנבי האופנים, רקוואים לחלום ואפילו קלולס, כולם הרטיבו את עיני, בלי הבדלי דת גזע וז’אנר קולנועי.  למען האמת אני פשוט בוכה הרבה, בכל מיני סיטואציות. יש לי סף רגישות מאוד נמוך, אז אם אי פעם תרצו לגרום לי לבכות, משימה קלה לפניכם. ואם אני מכירה אתכם, אז רוב הסיכויים שכבר הצלחתם. אבל זה בסדר, אני לא שומרת טינה

הסרט היה נהדר, הוא ריגש אותי ושעשע אותי בו זמנית מתחילתו ועד סופו. אבל הרגע שהרטיב את עייני היה עוד בתחילת הסרט. הסיקוונס שהציג את המפגש והחיים המשותפים של קארל ואיליי היה מקסים. לא ייאמן כיצד סרט אנימציה יכול להציג זוגיות שלמה, מתחילתה ועד סופה, את רגעי האושר ורגעי הכאב, את ההתבגרות והזקנה, בסיקוונס של כמה דקות בלבד, סיקוונס שמסביר בצורה כל כך מדוייקת את הדמות של קארל, פנסיונר אלמן, בודד וממורמר.

לקראת סוף הסיקוונס כשאיליי חלתה עברה בי צמרמורת, ואחרי שהיא נפטרה כשקארל נותר לבדו כבר בכיתי. בכיתי כי לפני יותר מחצי שנה סבתא שלי נפטרה וסבא שלי נשאר לבד. כשסבתא שלי הועברה בפעם הראשונה למחלקה הסעודית של בית האבות  יצא במקרה שכולם היו בחו”ל ואני הייתי צריכה לנסוע לחיפה לבקר אותה ואת סבא, אז לקחתי את חבר שלי ונסענו. אני הייתי בטוחה שתוך כמה ימים היא וסבא יחזרו יחד לדירה בבית האבות. אבל היא לא חזרה יותר לדירה, כשמצבה החמיר היא הגיעה לבית החולים. בינתיים ההורים שלי הקדימו את חזרתם מחו”ל, ובחודשיים הבאים היינו נוסעים כמה פעמים בשבוע לחיפה. רוב הזמן היא לא הייתה בהכרה, לא ידעו בדיוק מה יש לה, ואני עדיין חשבתי כמו כולם שעוד מעט היא תהיה בסדר. כשהיא היתה בהכרה היא היתה מספרת בקול חלש על הכאבים שלה, ועל הסיוטים שרודפים אותה. לפעמים רצתה תשומת לב ולפעמים רצתה שנניח לה לישון. פעם אחת היא היתה בטוחה שסבא בוגד בה בבית אבות עם נשים אחרות, לא האמנתי שבגילה, אחרי כל כך הרבה שנות נישואין היא עדין מרגישה רגשות קנאה לבעלה. זה היה בעיני כל כך יפה ואמיתי. ואולי זה היה פשוט המורפיום שדיבר.

לילה אחד התקשרו מבית החולים ואמרו לנו להגיע מהר. זה היה שתיים לפנות בוקר ולא רציתי שההורים שלי יסעו באמצע הלילה. מצאתי את עצמי שוב נוסעת לחיפה, בעליה של פרויד אמא שלי בקשה ממני לנסוע יותר לאט מתוך נסיון לדחות את הבשורה המרה על אמא שלה.

אין לי מושג למה דווקא הקארל הממורמר והשתקן מהסרט הזכיר לי את הסבא האוהב שלי. אולי בגלל העצבות שהיתה על הפנים של הדמות המצויירת, שהזכירו לי את חוסר האונים שהיה על פניו של סבא שלי כשסבתא היתה מאושפזת בבית החולים. לפעמים נדמה לי כאילו סבא שלי השתנה לחלוטין מאז שסבתא שלי חלתה. אני תמיד זכרתי אותו כאיש שקט, עדין, צל חביב של סבתא ייקית עם נוכחות. אבל מאז שהיא חלתה ואיננה הוא התחיל לדבר ופתאום גיליתי שהסבא השקט הזה גם מרגיש. והוא הרגיש כאב כל כך עצום. בימים הראשונים אחרי שנפטרה סיפר לנו שאיבד חלק ממנו, ואני פתאום הבנתי את הסכנה האמיתית של האהבה, שהיא תצליח, שהיא תצמח, שהיא תשרוד שנים, ותגרום לאושר אין סופי, עד שיגיע הסוף.

עכשיו אני בוכה על פוסט, וזה נראה לי כבר די מטופש, ובנימה זו -

לכו תראו את הסרט, ולכו תראו קולנוע ואומנות בכלל ותתרגשו, בשביל זה אנחנו חיים, לא?

תגים: UP, חיפה, קולנוע, רות, רות סגל