הבלוג של רות

***זהירות – פוסט זה מכיל ספוילר לסרט UP***

לפני כמה ימים, באולם החשוך מאחורי משקפי תלת מימד הזלתי דמעה. זה לא הפתיע אותי יותר מדי שסרט אנימציה גרם לי לבכות מהתרגשות, אני בוכה בהרבה סרטים, מוות בוונציה, חמש ילדות יפות, שנות חיינו הטובות ביותר, גנבי האופנים, רקוואים לחלום ואפילו קלולס, כולם הרטיבו את עיני, בלי הבדלי דת גזע וז'אנר קולנועי.  למען האמת אני פשוט בוכה הרבה, בכל מיני סיטואציות. יש לי סף רגישות מאוד נמוך, אז אם אי פעם תרצו לגרום לי לבכות, משימה קלה לפניכם. ואם אני מכירה אתכם, אז רוב הסיכויים שכבר הצלחתם. אבל זה בסדר, אני לא שומרת טינה 😉

הסרט היה נהדר, הוא ריגש אותי ושעשע אותי בו זמנית מתחילתו ועד סופו. אבל הרגע שהרטיב את עייני היה עוד בתחילת הסרט. הסיקוונס שהציג את המפגש והחיים המשותפים של קארל ואיליי היה מקסים. לא ייאמן כיצד סרט אנימציה יכול להציג זוגיות שלמה, מתחילתה ועד סופה, את רגעי האושר ורגעי הכאב, את ההתבגרות והזקנה, בסיקוונס של כמה דקות בלבד, סיקוונס שמסביר בצורה כל כך מדוייקת את הדמות של קארל, פנסיונר אלמן, בודד וממורמר.

לקראת סוף הסיקוונס כשאיליי חלתה עברה בי צמרמורת, ואחרי שהיא נפטרה כשקארל נותר לבדו כבר בכיתי. בכיתי כי לפני יותר מחצי שנה סבתא שלי נפטרה וסבא שלי נשאר לבד. כשסבתא שלי הועברה בפעם הראשונה למחלקה הסעודית של בית האבות  יצא במקרה שכולם היו בחו"ל ואני הייתי צריכה לנסוע לחיפה לבקר אותה ואת סבא, אז לקחתי את חבר שלי ונסענו. אני הייתי בטוחה שתוך כמה ימים היא וסבא יחזרו יחד לדירה בבית האבות. אבל היא לא חזרה יותר לדירה, כשמצבה החמיר היא הגיעה לבית החולים. בינתיים ההורים שלי הקדימו את חזרתם מחו"ל, ובחודשיים הבאים היינו נוסעים כמה פעמים בשבוע לחיפה. רוב הזמן היא לא הייתה בהכרה, לא ידעו בדיוק מה יש לה, ואני עדיין חשבתי כמו כולם שעוד מעט היא תהיה בסדר. כשהיא היתה בהכרה היא היתה מספרת בקול חלש על הכאבים שלה, ועל הסיוטים שרודפים אותה. לפעמים רצתה תשומת לב ולפעמים רצתה שנניח לה לישון. פעם אחת היא היתה בטוחה שסבא בוגד בה בבית אבות עם נשים אחרות, לא האמנתי שבגילה, אחרי כל כך הרבה שנות נישואין היא עדין מרגישה רגשות קנאה לבעלה. זה היה בעיני כל כך יפה ואמיתי. ואולי זה היה פשוט המורפיום שדיבר.

לילה אחד התקשרו מבית החולים ואמרו לנו להגיע מהר. זה היה שתיים לפנות בוקר ולא רציתי שההורים שלי יסעו באמצע הלילה. מצאתי את עצמי שוב נוסעת לחיפה, בעליה של פרויד אמא שלי בקשה ממני לנסוע יותר לאט מתוך נסיון לדחות את הבשורה המרה על אמא שלה.

אין לי מושג למה דווקא הקארל הממורמר והשתקן מהסרט הזכיר לי את הסבא האוהב שלי. אולי בגלל העצבות שהיתה על הפנים של הדמות המצויירת, שהזכירו לי את חוסר האונים שהיה על פניו של סבא שלי כשסבתא היתה מאושפזת בבית החולים. לפעמים נדמה לי כאילו סבא שלי השתנה לחלוטין מאז שסבתא שלי חלתה. אני תמיד זכרתי אותו כאיש שקט, עדין, צל חביב של סבתא ייקית עם נוכחות. אבל מאז שהיא חלתה ואיננה הוא התחיל לדבר ופתאום גיליתי שהסבא השקט הזה גם מרגיש. והוא הרגיש כאב כל כך עצום. בימים הראשונים אחרי שנפטרה סיפר לנו שאיבד חלק ממנו, ואני פתאום הבנתי את הסכנה האמיתית של האהבה, שהיא תצליח, שהיא תצמח, שהיא תשרוד שנים, ותגרום לאושר אין סופי, עד שיגיע הסוף.

עכשיו אני בוכה על פוסט, וזה נראה לי כבר די מטופש, ובנימה זו –

לכו תראו את הסרט, ולכו תראו קולנוע ואומנות בכלל ותתרגשו, בשביל זה אנחנו חיים, לא?

Tags: UP, חיפה, קולנוע, רות, רות סגל