הבלוג של רות

כשהייתי בת 8, מתנחלת קטנה וכופרת נסעתי יום אחד לירושלים עם ההורים לאכול במסעדה. כהרגלם לקחו אותנו הורי למסעדה מהסוג האהוב עליהם והשנוא עלי, מסעדה עם אוכל של אשכנזים. עם תפריט שמלא במאכלים שנגמרים ב"לעך" (גרגלעך, פרפלעך, קנידלעך…) ונשמעים כמו מצב צבירה של איבר גוף לאחר המוות (רגל קרושה). ותפריט שחף לחלוטין מאבות המזון שלי באותה תקופה, עוגת שוקולד ומילקשייק (בטעם שוקולד).

בדרך שמנו את הקסטה "משה והאורנג'דה" מהמופע של דודו טופז. אחותי היתה עושה חיקוי מצוין של טופז עושה את משה הילד, שמתאר איך הוא קם בבוקר לגן, מפנצ'ר את הגלגלים של האוטו ומרביץ לגננת. כשנכנסו למסעדה הופתענו מאוד למצוא שם בין הסועדים לא אחר מאשר טופז עצמו. התיישבנו בשולחן לידו ואמא שלי שאלה אותי בשקט אם אני רוצה שהיא תשאל את דודו אם הוא באמת דודו טופז מהקסטה. אני סרבתי במרץ וגיליתי לראשונה את פוטנציאל ההבכה שיש להורי. היא כתגובה פנתה אל מר טופז, הצביעה עלי ואמרה לו "הבת שלי רוצה לדעת אם אתה באמת דודו טופז". אחרי שטמנתי את ראשי בצלחת הכבד הקצוץ מרוב מבוכה אמא שלי המשיכה להשתעשע עם דודו, עד שזה סיים את ארוחתו ויצא מהמסעדה. לא לפני שהוא הספיק להוציא לי לשון ולהוסיף קריצה.

אבל זו לא באמת הסיבה שאני חושבת שדודו כן נוגע לכל מי שגדל בתוך התרבות הישראלית. לא במקרה הדמות  שיצר דודו של משה הילד האלים שאוהב לשתות אורנג'דה עם כובע הטמבל כחול הלבן והחולצה הלבנה המכופתרת דומה מאוד לדמות הצבר של דוׁש – שרוליק. גם שנים אחרי משה והאורנג'דה דודו נשאר אותו נער תמים אך כוחני, שרוצה שכולם, כל אומות העולם יקבלו אותו ויראה לכל מי שיתנגד לכך ויעיז לאהוב אותו פחות את אגרופו, תמיד מתוך עמדה מתגוננת. בדיוק כמו המדינה שלנו, התרבות שיצרנו שזועקת לעולם, אנחנו כאן כדי להשאר, אנחנו כאן כי מגיע לנו, תקבלו אותנו ותאהבו אותנו או שנראה למי שיעיז להעיף אותנו מכאן.

השאלה היחידה היא האם הסוף שלנו יהיה זהה לסוף שלו. בינתיים הטקטיקה שלנו מצליחה פחות או יותר להשאיר אותנו כאן. פה ושם שברנו לאיזה שניצר מרמאללה את המשקפיים אבל אנחנו עוד כאן. ואולי כל האלימות שסובבת אותנו בשבועות האחרונים היא ההתאבדות התרבותית שלנו, הפסקנו לאהוב את עצמנו כמו שדודו הפסיק לאהוב את עצמו והחלטנו לכרוך את כבל החשמל סביב צוואר תרבותנו.

השאלה היא כמה נסיונות אנחנו צריכים עד שנצליח, לדודו זה לקח שניים.

תגיות: דודו טופז, ירושלים, ישראל, רות, רות סגל

***זהירות – פוסט זה מכיל ספוילר לסרט UP***

לפני כמה ימים, באולם החשוך מאחורי משקפי תלת מימד הזלתי דמעה. זה לא הפתיע אותי יותר מדי שסרט אנימציה גרם לי לבכות מהתרגשות, אני בוכה בהרבה סרטים, מוות בוונציה, חמש ילדות יפות, שנות חיינו הטובות ביותר, גנבי האופנים, רקוואים לחלום ואפילו קלולס, כולם הרטיבו את עיני, בלי הבדלי דת גזע וז'אנר קולנועי.  למען האמת אני פשוט בוכה הרבה, בכל מיני סיטואציות. יש לי סף רגישות מאוד נמוך, אז אם אי פעם תרצו לגרום לי לבכות, משימה קלה לפניכם. ואם אני מכירה אתכם, אז רוב הסיכויים שכבר הצלחתם. אבל זה בסדר, אני לא שומרת טינה 😉

הסרט היה נהדר, הוא ריגש אותי ושעשע אותי בו זמנית מתחילתו ועד סופו. אבל הרגע שהרטיב את עייני היה עוד בתחילת הסרט. הסיקוונס שהציג את המפגש והחיים המשותפים של קארל ואיליי היה מקסים. לא ייאמן כיצד סרט אנימציה יכול להציג זוגיות שלמה, מתחילתה ועד סופה, את רגעי האושר ורגעי הכאב, את ההתבגרות והזקנה, בסיקוונס של כמה דקות בלבד, סיקוונס שמסביר בצורה כל כך מדוייקת את הדמות של קארל, פנסיונר אלמן, בודד וממורמר.

לקראת סוף הסיקוונס כשאיליי חלתה עברה בי צמרמורת, ואחרי שהיא נפטרה כשקארל נותר לבדו כבר בכיתי. בכיתי כי לפני יותר מחצי שנה סבתא שלי נפטרה וסבא שלי נשאר לבד. כשסבתא שלי הועברה בפעם הראשונה למחלקה הסעודית של בית האבות  יצא במקרה שכולם היו בחו"ל ואני הייתי צריכה לנסוע לחיפה לבקר אותה ואת סבא, אז לקחתי את חבר שלי ונסענו. אני הייתי בטוחה שתוך כמה ימים היא וסבא יחזרו יחד לדירה בבית האבות. אבל היא לא חזרה יותר לדירה, כשמצבה החמיר היא הגיעה לבית החולים. בינתיים ההורים שלי הקדימו את חזרתם מחו"ל, ובחודשיים הבאים היינו נוסעים כמה פעמים בשבוע לחיפה. רוב הזמן היא לא הייתה בהכרה, לא ידעו בדיוק מה יש לה, ואני עדיין חשבתי כמו כולם שעוד מעט היא תהיה בסדר. כשהיא היתה בהכרה היא היתה מספרת בקול חלש על הכאבים שלה, ועל הסיוטים שרודפים אותה. לפעמים רצתה תשומת לב ולפעמים רצתה שנניח לה לישון. פעם אחת היא היתה בטוחה שסבא בוגד בה בבית אבות עם נשים אחרות, לא האמנתי שבגילה, אחרי כל כך הרבה שנות נישואין היא עדין מרגישה רגשות קנאה לבעלה. זה היה בעיני כל כך יפה ואמיתי. ואולי זה היה פשוט המורפיום שדיבר.

לילה אחד התקשרו מבית החולים ואמרו לנו להגיע מהר. זה היה שתיים לפנות בוקר ולא רציתי שההורים שלי יסעו באמצע הלילה. מצאתי את עצמי שוב נוסעת לחיפה, בעליה של פרויד אמא שלי בקשה ממני לנסוע יותר לאט מתוך נסיון לדחות את הבשורה המרה על אמא שלה.

אין לי מושג למה דווקא הקארל הממורמר והשתקן מהסרט הזכיר לי את הסבא האוהב שלי. אולי בגלל העצבות שהיתה על הפנים של הדמות המצויירת, שהזכירו לי את חוסר האונים שהיה על פניו של סבא שלי כשסבתא היתה מאושפזת בבית החולים. לפעמים נדמה לי כאילו סבא שלי השתנה לחלוטין מאז שסבתא שלי חלתה. אני תמיד זכרתי אותו כאיש שקט, עדין, צל חביב של סבתא ייקית עם נוכחות. אבל מאז שהיא חלתה ואיננה הוא התחיל לדבר ופתאום גיליתי שהסבא השקט הזה גם מרגיש. והוא הרגיש כאב כל כך עצום. בימים הראשונים אחרי שנפטרה סיפר לנו שאיבד חלק ממנו, ואני פתאום הבנתי את הסכנה האמיתית של האהבה, שהיא תצליח, שהיא תצמח, שהיא תשרוד שנים, ותגרום לאושר אין סופי, עד שיגיע הסוף.

עכשיו אני בוכה על פוסט, וזה נראה לי כבר די מטופש, ובנימה זו –

לכו תראו את הסרט, ולכו תראו קולנוע ואומנות בכלל ותתרגשו, בשביל זה אנחנו חיים, לא?

תגיות: UP, חיפה, קולנוע, רות, רות סגל

בערך בחודש מאי 2002, תוך כדי ששקדתי על הבגרויות האחרונות שלי בכיתה י"ב, התחלתי לעבוד בחברת סטארט אפ בבורסה שברמת גן. כמה פעמים בשבוע הייתי מגיעה לשם ומשמשת כפקידה חביבה וכאחראית-עוגיות. כיוון שגם אז כמו היום גרתי אצל הורי, נזקקתי לשירותי התחבורה הציבורית של העיר מודיעין. מודיעין היתה אז עיר בחיתוליה והיא והתהדרה בחברת האוטובוסים החביבה "מרגלית ש.א. רכב". האוטובוסים היו חדשים ומצוחצחים והנהגים היו חביבים וחייכנים. מאז ועד היום, למעט שנה וחצי בהם חייתי כתל אביבית מגניבה, לא הפסקתי לפקוד את האוטובוסים הנהדרים שלנו, כחיילת בבסיס פתוח, כסטודנטית לקולנוע וכעובדת בשלל משרות שונות במרכז, בוקר בוקר ניצבתי בתחנת האוטובוס.

אינני יודעת במדויק את העובדות שמאחורי החלפת חברת האוטובוסים מרגלית בחברה "קונקס veolia", אך מבחנתי לא חשתי בשום שינוי. מחיר הנסיעות התמיד ועלה כבר מאז 2002, האוטובוסים נשארו אותם אוטובוסים בדיוק בעיצוב מחודש וגם רוב הנהגים, לפחות אלו שאני הכרתי, נותרו כשהיו.

אך השנים שעברו לא עשו חסד עם האוטובוסים שרק שבע שנים קודם לכן התהדרו בחן ונקיון. לאחרונה אני מבחינה בכל נסיעה בריח חזק של הצטברות זבל ארוכת שנים מבין המושבים. יתכן והריחות היו שם מאז ומתמיד ורק חוש הריח שלי התפתח מאז שהפסקתי לעשן (תיכף שבעה חודשים בלי). ואולי זה הכל בגלל פתח תקווה.

צחנה תמיד היתה חלק בלתי נפרד מהנסיעות באוטבוסים. אבל אלו היו הנוסעים שהביאו עימם את ריחות הזיעה, ריח הסגריות וסרחון הכריכים עם פסטרמה שהחליטו לאכול דווקא בזמן הנסיעה. אך לפחות פעם חברת האוטבוסים דאגה לשמור על נקיון בסיסי של האוטבוס. היום כל מי שבטעות מציץ ברווחים שבין המושבים והחלונות יבחין בגודש של שאריות לכלוך שאפילו באוטבוסים בהודו היו מתביישים בהם.

השיא בכל מקרה שהוביל אותי לכתיבת פוסט זה ארע היה לפני כמה ימים, כשנסעתי למודיעין מתל אביב וגיליתי להפתעתי שהתיישבתי על לא אחרת מאשר סכין גילוח חד פעמית משומשת שנחה לה על מושבי.

כן, אני יודעת שקשה לכם להאמין, ועל כן צרפתי את התמונות הבאות הממחישות את חומרת המצב. שימו לב לכתמי הלכלוך על רצפת האוטבוס סביב סכין הגילוח, אני מניחה שמקורם מטחינה שנשפכה למישהו על הרצפה אי שם בשלהי 2004:

תגיות: מודיעין, רות, רות סגל, תחבורה ציבורית, תלונות של פולניה

תודה לג'וני שהפנה אותי בתגובתו לפוסט האחרון על הסרט "אשראי וטוב לו" לסרטון פנטסטי ומצוין המסביר בצורה ברורה מהו לעזאזל משבר האשראי שכולם מדברים עליו, באנימציה ירקרקה ונעימה. מומלץ בחום לכל אלו שכמוני חוץ מלהבין שהמשבר קשור למשכנתאות, בנקים אכזריים ובעלי הון רודפי בצע לא הבינו לחלוטין כיצד ואיפה התחיל המשבר הכלכלי האחרון.

תגיות: אשראי, בלוג, משבר כלכלי, רות, רות סגל

ערוץ שמונה שידר היום באיחור לא אופנתי בעליל את הסרט הדוקומנטרי "אשראי וטוב לי" (in debt we trust)  שנעשה בארה"ב ב2006 ומזהיר שוב ושוב את צופיו מפני המפלה הענקית שתבוא על ארה"ב בגלל החוב הלאומי העצום ובלתי ניתן לתפיסה שלה. וואלה, מה אתם אומרים!

אבל אין ספק שמעבר לחוסר היכולת של מחלקת הרכש של ערוץ 8 ליצור רלוונטיות בתכניה, הסרט היה לא רע וגרם לדחיינית אשראי שכמוני לגאוות יחידה. הסרט מתאר כיצד חברות האשראי הגדולות והמאיימות כובלות את האזרח האמריקאי הקטן אל תוך מסגרות אשראי מנצנצות בצבעים של פלטיניום זהב ושחור, מבטיחות להן הבטחות גדולות וזורקות אותן לכלבים, תוך כדי שהן מגדילות את החוב הלאומי לכדי 11.4 טריליון דולר, או בעברית צחה – מלאנתלפים.

החברה האמריקאית, לפחות בימי בוש וקודמיו החדירה לתודעה של האזרח האמריקאי המחמד טוב טוב את התלות באשראי. ילדים משחקים בקופות אשראי מפלסטיק ובברביות שמחזיקות בכרטיס אשראי ורדרד וקטנטן. הסטודנטים, בדיוק כמו אצלנו, עוברים יום יום בקמפוס ליד דוכנים של חברות אשראי שונות שמבטיחות להם עתיד ורוד בלי קשר לחמישה דולרים שהם מרוויחים לשעה בדוכן הנקנקיות שהם עובדים בו בערב (סתם, אני לא באמת יודעת כמה מרוויח סטודנט אמריקאי, אבל זה נשמע לי כל כך מבזה, חמשיה דולרים לשעה, מה לא?).

בנוסף הסרט של דניאל שכטר גם הצליח ללמד אותי דברים שלא ידעתי קודם, למשל שבאמריקה כמו באמריקה, בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות ישנן אין ספור שיטות לקבל כסף ועכשיו תמורת משכון נשמתך לשטן כמו "הלוואות כנגד שכר" או "פודי צ'קים", בסרט זה נשמע לחלוטין מאפיה, אבל בארץ זה בטח מוסווה בתוך עוד אופצייה שניתנת לך על ידי הבנקים החביבים שלנו.

מעבר למעברונים המעצבנים שהיו בסרט שלא תרמו לו שום חן, ולעובדה שכל נבואות הזעם מ2006 שהתגשמו להן בחינניות רק תסכלו אותי יותר ויצרו אצלי אכזבה פנימית מטבע האדם, זו בהחלט היתה שעה חביבה של דוקומנטרי. אני מניחה שהרגלי הצריכה או השימוש באשראי של החברה הישראלית לא יותר מדי שונה מזו של האזרח האמריקאי, לפחות מלפני המשבר. ואם היה לי את הכח לזה ולא הייתי נמצאת כרגע בהכחשה טוטאלית ללימודי הקולנוע שלי בשלוש שנים האחרונות, הייתי חושבת שלעשות סרט שיציג כיצד הישראלים דופקים לעצמם את החיים עם כרטיסי האשראי זה רעיון לא רע. ואם היה סרט כזה ואני לא יודעת עליו אני אשמח אם תזכירו לי.

כמובן שהסרט כולו נמצא גם ביוטיוב, הנה קטע קצרצר:

(ואם כבר בתוכניות דוקומנטריות על עוולות הטבע האנושי עסקינן, אני מקווה שכולכם ראיתם את שיטת השקשוקה ששודרה בטלוויזיה סוף סוף ביום שלישי שעבר בערוץ הראשון, שחק אותה רוזנטל לא?).

תגיות: אמריקה, כרטיס אשראי, ערוץ 8, רות, רות סגל

כזכור לכם, דגני הבוקר פיטנס שיצאו במבצע בו קניה של שני מארזים מדגני בוקר מזכה בספא זוגי בחצי מחיר, צ'יפרו אותי בספא זוגי בחינם ככה סתם כי אני מגניבה. בקשתי מכם הקוראים היקרים שלי לכתוב לי למה כדאי לי לקחת דווקא אתכם יחד איתי. קבלתי שלל סיבות בבלוג ובNote בפייסבוק. גור חשב שמגיע לו כי הוא מעולם לא זכה בהתערבות, עופר אמר שמגיע לו כיוון שמעולם לא היה בספא, טיעון חזק יותר מזה של ב' שטען שמעולם לא היה בספא בארץ, לילך נתנה לי עשר סיבות מוצלחות בניהן העובדה שעברה בשנה האחרונה שתי דירות וכואב לה הגב ודוד איים שישרוף את המועדון אם לא ייקבל ספא. מזל שאין לי מועדון!

And the Winner is…

מילואימניק גאה

גיא שכתב לי שמגיע לו מפני שתיכף הוא יוצא לחודש שלם של מילואים מייגעים ומפרכים. אז נכון שבין היתר גיא הוא החבר שלי, אבל בין כל הסיבות שנתנו לי המגיבים זו נראתה לי הסיבה הטובה ביותר לקחת מישהו איתי לספא. (מה גם שהוא הבטיח לי בתמורה פינוקים).
אז אתמול בערב התייצבנו גיא ואני בבית הספא "סייבקס" שבקומה התחתונה של מלון הילטון בתל אביב. בגלל ששנינו אנשים עובדים ואת הספא יכולנו לממש רק באמצע השבוע, הגענו ישר אחרי העבודה, עייפים ומזיעים  ומתים למסז' מרגיע ונעים. אחרי סמבוסק זריז בארלוזרוב פינת בן יהודה הגענו להילטון. נגשנו לקבלה לטקס חלוקת המגבות, החלוקים ונעלי הבית הנעימות. גיא הלך לעשות מקלחת קצרה במלתחות הגברים בזמן שאני תיזזתי והתארגנתי במלתחות הנשים.

נותרה לנו חצי שעה עד לקבלת המסז', אז התיישבנו בפינת הקפה. הספא שממוקם במלון שמרשה לעצמו לדרוש 400 דולר לחדר ללילה, היה מלא באנשים שיכולים להרשות לעצמם לשהות במלון הזה, ולזרוק בשיחות טלפון בפינת הקפה משפטים כמו "הם שמו שמונים מליון  ואני אשים בערך ארבעים אחוז" או "השקענו במולדובה, בלגיה וסין ועכשיו אנחנו חושבים על דרום אפריקה וקנדה". אחרי שהשעשוע הזה נעלם לדרכו והתחלנו להשתעמם החלטנו לנסות לבדוק את הנוף מהקומה ה15 של מלון הילטון אך לא מצאנו אף חלון שיראה לנו כיצד נראית תל אביב מגובה זה.

זמן ההמתנה נגמר ונכנסו לחדר זוגי לקבלת המסז' האוריינטלי שלנו שאמור להוות שילוב של עיסוי שוודי ותאילנדי. היה מגניב, המסז'יסטית פרקה לי את הצורה ועשתה לי נעים בגב בו זמנית, היא דגדגה אותי ברגלים ושחקה לי בשיער והצליחה לכמה רגעים להשכיח ממני את כל הסבל שבעולם.

יצאנו משערי המלון מרוצים ומעוסים וסגרנו את הערב הנעים בבירה קרה בברגמן.

תודה למסז'יסטיות הנחמדות ובעיקר לפיטנס שפינקו אותי חבל על הזמן. אין ספק שאם יש דבר אחד יותר מהנה ממסז' מקצועי זה מסג' מקצועי בחינם:).

גיא ממלא טופס הצהרת בריאות

מתזזת במלתחות

הו המעלית

החדר הזוגי

רוצה גם? את מוזמנת לספא זוגי בחצי מחיר.

תגיות: מסאג', מתנה, פיטנס, רות, רות סגל

אמש, בפעם הראשונה בחיי , בתוך שדה נטוש לצד כביש מהיר חששתי מהרגע שבוא תשקע השמש.

הכל התחיל אתמול בערב, כשיצאתי מעבודתי החדשה בפתח תקווה בכוונה להגיע אל עבר העיר הצפונית לתל אביב – הרצליה. ידעתי שהמשימה לא תהיה קלה מכיוון שאינני מצויידת בכלי רכב ממונע. אך התכוננתי בקפידה למסע, חקרתי את כל אתרי האוטבוסים והרכבות ותכננתי את דרכי. יצאתי מהעבודה ב18:00, החלטתי לקחת אוטובוס ואחר כך לעלות על רכבת שתקח אותי עד לתחנת תל אביב האוניברסיטה ומשם רכבת נוספת עד להרצליה היקרה. לפי התכנוןשלי, קצת אחרי 19:00 כבר אוכל להגיע ליעדי. לא העלתי בדעתי מה צפוי לי בשעות הקרובות.

הגעתי אל תחנת האוטבוס המיועדת בשעה 18:10. לא מצאתי את השילוט המורה על הקו שעליו אני אמורה לעלות, כששאלתי את המקומיים, הם הציעו לי לקחת קו אוטבוס אחר שמגיע לנקודה אחרת בפתח תקווה ומשם לקחת קו אוטבוס שיקח אותי הישר לתחנת הרכבת "סגולה". האוטבוס הגיע חיש מהר ואני שמחתי לראות שתוכניתי מתקדמת ותוך כמה עשרות דקות כבר אהיה בדרכי החוצה מפתח תקווה. ירדתי מהתחנה על מנת להחליף לקו אוטבוס אחר שיקח אותי אל תחנת הרכבת סגולה, אך התחנה לא הייתה. לאחר חיפושים באיזור מצאתי את הקו מחכה לי בצידו השני של הכביש. לא ראיתי אוטבוס אבל על התחנה היתה מפה שהראתה לי את זמני יציאת הקו ואת מסלול הקו. כשראיתי שעלי לחכות עשרים דקות עבור קו שקודם לתחנת הרכבת סגולה עושה סיבוב שלם בפתח תקווה חשכו עיני. השעה היתה כבר 18:25 וידעתי שכבר לא אעלה על הרכבת שעליה תכננתי. נשמתי עמוק, יש עוד רכבות. התקשרתי מהר אל בן זוגי ובקשתי ממנו במרמור קל שיבדוק באינטרנט איך אני מגיעה מהר יותר אל תחנת הרכבת, אך הוא לא הצליח למצוא לי תשובה מהירה והמרמור רק גבר והפך להיסטריה.

קו האוטבוס המפותל שאמור לקחת אותי לתחנת הרכבת סגולה הגיע והחלטתי למרות הכל לעלות עליו ולעשות סיבוב בפתח תקווה, מי יודע מה אגלה בעיר ההזויה הזו שקבוצה לביטולה קיימת בפייסבוק ובעלת 6726 חברים.

בזמן הסיבוב בפתח תקווה הסתכלתי אל עבר הנוף העירוני והיה נדמה לי כאילו מדובר בעיר שלמה המורכבת כולה מהתחנה המרכזית. הדקות עברו והאוטבוס המשיך להתסובב בתוך הרחובות הצרים והעלובים של העיר, כבר פספסתי עוד שתי רכבות, ובסופו של דבר הגעתי אל צומת סגולה ב19:20 כשעה ועשרים דקות לאחר שיצאתי מהעבודה! הרכבת הבאה היתה אמורה לצאת בסביבות 19:50 וידעתי שאם אפספס אותה לעלולם לא אצליח לצאת מפתח תקווה. כשירדתי מקו האוטבוס בצומת סגולה, לאחר ששאלתי כמה מקומיים התחלתי להבין כי תחנת הרכבת לא נמצאת בדיוק בקרבת הצומת, וכי עלי ללכת לאורך כביש מס 40 חסר המדרכות על מנת להגיע לרכבת.

ההיסטריה כבר הגיעה לרמות מאוד לא סבירות, ובן זוגי סבל מבכי ומרמור קשה מנשוא מעבר לצד השני של קו הטלפון. חיש מהר ניגש אל עבר הGoogle Earth הקסום ואיתר את מיקומי המדויק. על מנת להגיע לתחנה מבלי להידרס על הכביש הראשי הורה לי לרדת מהכביש הראשי וללכת בתוך השדות. מרחוק ראיתי רכבת עוברת, הרגשתי שאני עומדת לנצח, שאוכל סוף סוף לצאת מהעיר הארורה הזו. התקדמתי אל כיוון התחנה, השמש עוד רגע נעלמה, ואני הייתי נחושה. בשעה 19:45 הגעתי אל פסי הרכבת. מהצד הלא נכון של הפסים ובלי שום דרך לחצות אותם.

הסוף היה טוב, בן זוגי, או כפי שאני רציתי לקרוא לו באותו רגע – "האביר על הסוס הלבן" בא להצילני ולקח אותי ברכבו הממוזג והנעים הרחק מפתח תקווה בחזרה אל מדינת ישראל. כמובן שלמחרת בבוקר התייצבתי שוב בעבודה בפתח תקווה, אין מה לעשות, האבטלה הייתה קשה וטוב לי ונעים לי בהיי טק, אפילו אם הוא נמצא באותה עיר מקוללת המתיימרת באופן אבסורדי לחלוטין להוות את פתחה של התקווה.

רות ס(וף).

תגיות: עבודה, פתח תקווה, רות, רות סגל, תחבורה ציבורית

אני אף פעם לא זוכה או מנצחת בדברים. ככה זה, למדתי לחיות עם זה, אני משתדלת לא לגרד חיש-גדים ולא להתמודד בשום תחרות על כלום. הכל התחיל לפני הרבה מאוד זמן, בשנה הראשונה שלי בבית ספר החילוני אחרי שההורים שלי החליטו שהגיע הזמן לעזוב את ההתנחלות מפאת חזרתם בשאלה ולעלות לארץ ישראל, כלומר להכנס אל תוך גבולות 67.

בכיתה ה' כדתל"שית טריה שלא יודעת מימינה ומשמאלה בבית ספר חילוני מלא בילדים שמאלנים ועשירים, שגדלו במשפחות של אנשי צבא חשבתי באמת שיש לי סיכוי להיות אהודה. אחרי עשר שנים כחילונית קטנה המוקפת בילדי מתנחלים חובשי כיפה סרוגה ומלאי טינה כלפי השונה, חשבתי שסוף סוף מצאתי את מקומי. החלטתי שאני אעשה הכל כדי להוכיח שעכשיו אני שווה בין כולם. אז התמודדתי לראש ועדת קישוט של הכיתה. לצערי הרב הקמפיין שלי היה לכשלון מוחץ. הטעות שלי היתה לא לתת לאף אחד לעשות בדיקת איות והגייה לשלטי הפרסום שלי. כשתליתי את הפוסטר "רות לוועדת קישות!" זה כבר היה מאוחר מדי, הפסדתי בבחירות לועדות ונשאתי במשך שלוש שנים ארוכות את הכינוי – רות לקישוט.

זה לא נגמר שם. שנתיים מאוחר יותר בחטיבת הביניים כיתה ז' כולה סבבה סביב פרוייקט שנת המצווה. הפרוייקט כלל בין היתר משימות זדוניות כמו הכנת אילן משפחתי, הרצאות מטופשות על המעבר לגיל ההתבגרות וסיום חגיגות שנת המצווה בהצגה מיוחדת שבה ישתתפו נבחרי השחקנים של כיתה ז'. הביאו במאי מיוחד ואנחנו היינו צריכים לעבור אודישנים כדי להתקבל להצגה. אחרי שלוש שנים בחוג לדרמה החלטתי שזו ההזדמנות שלי לפרוץ החוצה. הגעתי לאודישנים מלאת בטחון אך שם ראיתי את הרע מכל – מיכל ב הבחורה שדאגה לעשות לי את המוות לאורך כל כיתה ז' הגיעה גם כן לאודישנים. היא עפעפה בריסים הבלונדינים שלה, הבליטה את חזית הנוער ולקחה לי את התפקיד מבין ידיי.

אך נראה כי היום אחרי חמש עשרה שנה המזל שלי מתחיל להשתנות. הבלתי יאמן אכן קרה ואני זכיתי במשהו! Fitness יצאו במבצע שבו מי שקונה אריזה מקבל ספא זוגי בחצי מחיר, אבל אותי הם החליטו לצ'פר בספא זוגי בחינם! כל מה שאני צריכה לעשות זה לבחור מי יבוא איתי. אז קודם כל תנו לי להתענג לרגע על הכח הרב שנפל לידי. פאוזה. נרגעתי.

אני אישית חושבת שאלו שמגיע להם הכי הרבה הם חסרי מזל כמוני שמעולם לא זכו בכלום. אבל אתם מוזמנים לשכנע אותי פה בתגובות לפוסט למה כדאי לי לצרף אתכם אלי לספא הזוגי. עבדתם קשה בזמן האחרון? למדתם למבחנים? העולם אכזר אליכם ואתם כל הזמן נדפקים? תגיבו ותכתבו למה מגיע לכם ואני אבחר בר מזל או ברת מזל שיצרפו אלי למסג' מפנק במתנה!

יאללה, אז מי רוצה עיסוי שוודי?

תגיות: דגנים, מתנות, ספא, רות, רות סגל

יש לי שיטה טובה לחסוך כסף ולצאת ממצבים מחפירים, ועכשיו רגע לפני שהכל עומד להשתנות מפאת היותי מובטלת, החלטתי לפרסם אותה ברבים.

למען האמת לא נראה לי שיש מישהו ממכרי הקרובים שלא ניסיתי למכור לו את השיטה שלי, מהסיבה הפשוטה מאוד שהיא עובדת. כמובן שהיא לא בהכרח מתאימה לכל אחד, צריך הכנסה קבועה וחובות של מאות אלפי שקלים למאפיה לא יעזרו, אבל בגדול לרוב האנשים שאני מכירה היא יכולה בכיף לעזור. איך ולמה? הסכיתו וקראו.

לפני יותר משלוש שנים, עוד לפני שהתחלתי ללמוד באוניברסיטה עבדתי בעבודה טובה והרווחתי בצורה נאה בהחלט. ואז החלטתי שהגיע הזמן להתחיל לקדם את החיים שלי לכיוון שאני רוצה, או חושבת שאני רוצה, והתחלתי ללמוד קולנוע באוניברסיטת תל אביב. עזבתי את העבודה ומצאתי עבודה סטודנטיאלית בה הרווחתי בקושי רבע ממה שעשיתי עד אז ועברתי לגור בדירה שווה בצפון תל אביב מתוך אמונה שהחסכונות שלי יחזיקו מעמד עוד הרבה זמן. תוך חצי שנה כבר לקחתי הלוואה מהבנק, ואחרי שנה וחצי חזרתי בראש מורכן לבית הורי חסרת כל ועם מינוס ענקי שלא איפשר לי לקנות מסטיק.

באותו זמן היו לי בארנק שני כרטיסי אשראי, כשכבר לא יכולתי להוציא כסף מכספומט, בערך כשבוע לאחר קבלת המשכורת, הייתי מבזבזת כמה שאפשר בכרטיס אחד, כשכבר לא יכולתי לעשות את זה הייתי הולכת לבתי עסק בהם ניתן "לקנות מזומנים" (כמו הכספו-מן של yellow). ובדרך כלל כשבוע לפני סוף החודש לא יכולתי יותר להוציא אגורה שחוקה.

מי שהיה במצב הזה יודע שאין תחושה יותר מתסכלת מלדעת שפשוט אין לך, אין מאיפה, ופאדיחות לבקש מאחרים. זה להזמין במסעדות מים מהברז ולחכות לאוטבוס במקום לעלות על רכבת כי זה שלוש שקל יותר. זה להדביק סלוטייפ על התיק כדי שדברים לא יפלו מהחור למטה ולקנות מנה חמה בעבודה במקום ארוחת צהריים אמיתית. זה התסכול שמגיע כשמזמינים אותך לחתונה והפחד שהצ'ק העלוב שנתת יחזור. וזה החרדה שחוזרת כל פעם שמכניסים את הכרטיס אשראי לכספומט.

כשאחי הבכור, המח האמיתי מאחורי השיטה, אמר לי שהדבר הראשון שאני צריכה לעשות זה לגזור את הכרטיס אשראי, ולא רק אחד אלא את שניהם, זה נראה לי בלתי אפשרי. זה היה המקור היחיד שלי לכסף, בלי כרטיס האשראי גם לא יהיו לי את ימי החסד עד אמצע החודש בהם עוד אפשר להוציא כסף. השיטה בגדול היא כזו – משתמשים רק בכסף מזומן. מוציאים סכום מסוים אותו מחשבים לפי ההכנסה וההוצאות ההכרחיות רק פעם בשבוע עם כרטיס כספומט וזה הכסף שזמין לכל השבוע. אסור להתקרב לכספומט בכל שאר ימי השבוע ואסור להשתמש בכרטיסי אשראי בשום פנים ואופן. זה נשמע מפחיד, וגם לא כל כך ישים למי שיש לו הלוואות, ושנמצא בתקרת האשראי, אבל זה אפשרי. כמובן שצריך לשנות קצת את סגנון החיים, אם זה לנסוע באוטבוסים במקום במוניות, או לרוץ בחוץ במקום בחדר כושר, כל אחד וההוצאות המיותרות שלו.

אחרי שחשבתי כמה כסף יספיק לי לשבוע אחד, כולל נסיעות, מזון, הוצאות הכרחיות ואפילו מאה וחמישים שקלים מיותרים לבילויים הגעתי לסכום של 450 שקלים. זה נשמע לי מעט ומחריד אבל ידעתי שפשוט אין לי ברירה, ואם אני רוצה שיהיה לי עוד כסף לשלם את שכר הלימוד ולא יזרקו אותי בסוף גם מהאוניברסיטה אני חייבת לשנות גישה. אז אזרתי אומץ, גזרתי את שני כרטיסי האשראי והזמנתי בבנק כרטיס כספומט. זה היה בערך שבועיים לפני קבלת המשכורת, הגעתי לתקרת המינוס ולא היה לי מאיפה להוציא את ה450 שקלים הראשונים. אז מכרתי את מצלמת הוידאו שקבלתי מתנה בתחילת הלימודים באוניברסיטה והתחלתי משם, לאט לאט.

מאותו רגע הייתי צריכה לשנות לחלוטין את סגנון החיים שלי. בהתחלה רשמתי במחברת כל יום כמה כסף הוצאתי. בדקתי שהסכום שקבעתי באמת ריאלי. היו שבועות שבהם תוך יומיים מהיום שהוצאתי כסף נשארתי עם סכום קטן מאוד והייתי מאוד קרובה ללכת לכספומט ופשוט להוציא עוד. האמת היא שחרגתי בשנה וחצי האחרונות פעמיים. אבל היו גם שבועות שבהם בזבזתי רק חצי מהתקציב השבועי לאותו שבוע. בדרך כלל העברתי את הסכום לשבוע הבא כדי שאוכל לחסוך יותר מהר אבל לפעמים גם השתמשתי בכסף כדי לקנות לעצמי בגד חדש או לצאת ולבלות עם הכסף. אז היום אני בטח לא עשירה, ההלוואות שלי עוד לא שולמו ואני עדיין גרה עם ההורים. אבל אני הרבה יותר רגועה. לא רק שהצלחתי לצאת מהמינוס בעובר ושב אני גם יודעת כל חודש כמעט בדיוק כמה כסף אני אוציא ועל כן גם כמה אחסוך.

אני יודעת שהשיטה הזו ובטח הסכומים שאני קבעתי לעצמי לא מתאימים לכל אחד, אבל העקרון חשוב, וזו עצתי לכם – שימו לב היטב להוצאות השבועיות ההכרחיות לכם ושמרו עליהם, פשוט וקל לא?

רות ס(וף).

תגיות: חסכון, כרטיס אשראי, ניהול כספים, רות, רות סגל

כיוון שעוד לא מצאתי מקום עבודה חדש, ואף אחד עוד לא הציע לי לכתוב לו כלום, ניגשתי לפני כמה ימים למרכז הערכה בחברת פרטנר.

היום שלי התחיל כמובן בסלילת דרכי אל עבר המיקום הבלתי אפשרי של החברה, ראש העין. ראש העין זו עיר שאני מכירה רק דרך דוכני הפלאפל שבה, וגם לשם אני מגיעה בקושי פעם בשנה. למזלי הרב רכבת ישראל לא אכזבה ומיקמה תחנה לא רחוק מהיעד אליו הייתי צריכה להגיע. כך הגעתי למקום המיועד בהקדמה חיננית של רבע שעה. אחרי ארבעים וחמש דקות הכנסו אותנו, המרואיינים, אל חדר קטן וגדוש כסאות. היו בחדר עשרות אנשים, וכולנו הקשבנו בתדרוך לבחורה שהסבירה לנו באמצעות סרטון קצרצר שאסף את כל הפרסומות של פרטנר מאז הקמתה ב1999 כמה טוב לעבוד בפרטנר.

עכשיו כשכולנו כבר הבנו שאם וכאשר נתחיל לעבוד בחברה הסלולרית הזו חיינו ישתנו ללא היכר, וכל בוקר נקום עם חיוך ענק על הפנים לקראת היום החדש והמשמח שצפוי לנו במקום עבודתנו גדוש הקפיטריות והבלונים הכתומים, היינו מוכנים למלחמה.

ואין ספק שהמתח ששרר בחדר בזמן הראיון הקבוצתי המעוות הייה זהה לאותו מתח שקיים בשדה קרב. אני מוכנה להשבע שאם במקום הראיונות הקבוצתיים ומשחקי ההתנהלות בצוות המטופשים שזכורים לי היטב גם ממיוני הקצונה (זה בסדר, חתמתי על וויתור), אם במקומם היו אומרים לנו שעל מנת להתקבל לעבודה אנחנו צריכים להכות במרץ זה את זה, והאחרון שנשאר על הרגליים הוא זה שמתקדם לשלב הבא, לא היה אחד בחדר שלא היה קופץ באותו רגע על כל מי שנמצא בסמוך לו. מזל שזה לא קרה כי אני הייתי הבחורה היחידה בריאיון הקבוצתי המטופש הזה, ומן הסתם הייתי הראשונה ליפול.

מרכז הערכה זה דרכם של מעסיקים להזכיר לנו, מחפשי העבודה, כמה העולם שלנו הוא עולם קר ומנוכר, ולכן כמה כדאי לנו כמה שיותר מהר לעבור את מרכז הערכה ולהתחיל לעבוד בפרטנר, לחתום על התחייבות לעשרים שנה ולא לעבור עוד לעולם אף מרכז הערכה.

תגיות: עבודה, פרטנר, ראש העין, רות, רות סגל