Jul 04 2013

בת מזל שכמותי

Published by at 10:02 under כללי

 

אלוהים ישמור איזה מזל, זו המחשבה שרצה אצלי בראש בימים האחרונים.

איזה מזל שבתקופה שלי, בתקופה שאני הייתי תלמידה לא הייה פייסבוק. איזה מזל שלא היו טלפונים חכמים. איזה מזל שבתקופה שאני הייתי בת 13 לא הייתי צריכה לעמוד בסטנדרטים של טיפוח נשי כמו שיש היום.

ממה כבר הייתי צריכה לסבול? שלא הזמינו אותי למסיבות? ששמו לי פתק "בעט בי" על הגב? מה? שרשמו את הטלפון שלי על השולחן? שפעם אחת התקשרו להזמין אותי לשחק במרכז המסחרי וכשהגעתי אף אחד לא היה?

אז מה, זה כלום. ולי היתה את הטריטוריה שלי שאף אחד לא התקרב אליה. היה לי בבית מחשב, עם חיבור לאינטרנט, וצ'אט של ה-MIRC, וכינוי בדוי, ומלא מלא חברים, וירטואלים, אבל מלא חברים. וכל אלו שהדביקו עלי פתק "בעט בי" על הגב לא ידעו מזה, לא היתה להם שום גישה לטריטוריה הזו. זה היה שלי בלבד.

אז סבלתי כמה שעות בבית הספר, איך אומרים? I did my time ואחרכך הגעתי הביתה לעולם האמיתי, לחברים שלי.

ומה היתה עושה המקבילה שלי היום? היתה נכנסת לפייסבוק? כל הבנות המרושעות מבית הספר כבר שם, וכל הבנים המגעילים שם. וכל אחד מהם מחזיק בארסנל מכובד של 5000 חברים, ומקבל על כל תמונה שהוא מעלה 800 לייקים, ומאה תגובות של "100ממת!!!11!". ואחת כמוני, המקבילה שלי היתה פתאום חשופה. אין יותר זמן חופשי מאימת בית הספר אחה"צ. כל הרשע, וההצקות, וההטרדות היו הולכים איתי גם הביתה, ומתיישבים לי על האייסיקיו (שמעתי שזה עדיין רץ עד לא מזמן אצל טינייג'רים), ועל הפייסבוק, ולא נותנים לי מנוח.

ונכון שגם לא הייתי הילדה הכי אופנתית בכיתה, אבל הסטנדרטים לא היו כאלו גבוהים. אז עכשיו עושים את הקטע של הגופיית ספגטי? שטויות, אמא תקנה לי גופיית ספגטי. אה, צריך לגזור את הצווארון של הטי שירט? עלי, גזור גזרתי. אף אחד לא עף על מותגים, לא הייתי צריכה להסתובב חלילה עם חולצות של המעצב ההוא, ונעליים רק עם עקב 9 סנטימטר, ואף אחד לא דרש ממני להראות כמו גרושה בת ארבעים (שזו האוססיאציה היחידה שעולה אצלי בראש כשאני רואה איך ילדות בנות 13 מתלבשות היום). מ-ז-ל. יכולתי להיות ילדה, איזה מזל היה לי!

אני לא יכולה לתאר את המקבילה שלי היום, מה היא היתה עושה? מתאפרת לבית הספר? הרי גם היום אני לא יודעת לשים מייקאפ, והעפרון השחור תמיד יוצא לי עקום. אז מה הייתי עושה בגיל 13? הרי אין לי ולו טיפה חוש אופנתי. וגם ככה היה קשה, לא? אז להוסיף לכל החרא היומיומי גם התעסקות במראה החיצוני?! מזל!

איך הבנות של היום היו מקבלות את התספורת הקצוצה שלי עם הפוני מכיתה ח'? הרי כבר אז עשו לי את המוות, אז היום? היו מנדים אותי. היו מעלים תמונות שלי לפייסבוק עם הראש שלי וגוף של ג'ירפה ועושים שיתוף אצל כל השכבה. מה הייתי עושה? לאן הייתי בורחת? היו עולות אצלי מחשבות אובדניות? הרי אין מפלט לילדים האלה, למקבילים שלי היום. אין להם לאן לברוח.

ילדים, ומתבגרים בפרט הם עם נורא. סליחה, אני חושבת ככה גם היום. יש להם מניעים נוראיים, המניע להיות ראוי ומקובל. והם חסרי מעצורים. הם יעשו הכל כדי לא להפוך למקבילים שלי, ועל הדרך הם ידרסו אותם, את המקבילים שלי היום. הכל כדי לשרוד, ואם כבר לשרוד, אז עדיף עם 5000 חברים בפייסבוק, ובלי חרמות.

 

One response so far

One Response to “בת מזל שכמותי”

  1. מאת Trischi:

    קארתי את הפוסט פעמיים ובשתיהן דמיינתי אותך עושה את הקטע הזה שאת מגלגלת עיניים למעלה

כתיבת תגובה

This is a blog At.CorKy.Net