Aug 20 2009

אז למה בכל זאת דודו נוגע לכל אחד מאתנו

Published by at 22:10 under כללי,על החיים ובכלל

כשהייתי בת 8, מתנחלת קטנה וכופרת נסעתי יום אחד לירושלים עם ההורים לאכול במסעדה. כהרגלם לקחו אותנו הורי למסעדה מהסוג האהוב עליהם והשנוא עלי, מסעדה עם אוכל של אשכנזים. עם תפריט שמלא במאכלים שנגמרים ב"לעך" (גרגלעך, פרפלעך, קנידלעך…) ונשמעים כמו מצב צבירה של איבר גוף לאחר המוות (רגל קרושה). ותפריט שחף לחלוטין מאבות המזון שלי באותה תקופה, עוגת שוקולד ומילקשייק (בטעם שוקולד).

בדרך שמנו את הקסטה "משה והאורנג'דה" מהמופע של דודו טופז. אחותי היתה עושה חיקוי מצוין של טופז עושה את משה הילד, שמתאר איך הוא קם בבוקר לגן, מפנצ'ר את הגלגלים של האוטו ומרביץ לגננת. כשנכנסו למסעדה הופתענו מאוד למצוא שם בין הסועדים לא אחר מאשר טופז עצמו. התיישבנו בשולחן לידו ואמא שלי שאלה אותי בשקט אם אני רוצה שהיא תשאל את דודו אם הוא באמת דודו טופז מהקסטה. אני סרבתי במרץ וגיליתי לראשונה את פוטנציאל ההבכה שיש להורי. היא כתגובה פנתה אל מר טופז, הצביעה עלי ואמרה לו "הבת שלי רוצה לדעת אם אתה באמת דודו טופז". אחרי שטמנתי את ראשי בצלחת הכבד הקצוץ מרוב מבוכה אמא שלי המשיכה להשתעשע עם דודו, עד שזה סיים את ארוחתו ויצא מהמסעדה. לא לפני שהוא הספיק להוציא לי לשון ולהוסיף קריצה.

אבל זו לא באמת הסיבה שאני חושבת שדודו כן נוגע לכל מי שגדל בתוך התרבות הישראלית. לא במקרה הדמות  שיצר דודו של משה הילד האלים שאוהב לשתות אורנג'דה עם כובע הטמבל כחול הלבן והחולצה הלבנה המכופתרת דומה מאוד לדמות הצבר של דוׁש – שרוליק. גם שנים אחרי משה והאורנג'דה דודו נשאר אותו נער תמים אך כוחני, שרוצה שכולם, כל אומות העולם יקבלו אותו ויראה לכל מי שיתנגד לכך ויעיז לאהוב אותו פחות את אגרופו, תמיד מתוך עמדה מתגוננת. בדיוק כמו המדינה שלנו, התרבות שיצרנו שזועקת לעולם, אנחנו כאן כדי להשאר, אנחנו כאן כי מגיע לנו, תקבלו אותנו ותאהבו אותנו או שנראה למי שיעיז להעיף אותנו מכאן.

השאלה היחידה היא האם הסוף שלנו יהיה זהה לסוף שלו. בינתיים הטקטיקה שלנו מצליחה פחות או יותר להשאיר אותנו כאן. פה ושם שברנו לאיזה שניצר מרמאללה את המשקפיים אבל אנחנו עוד כאן. ואולי כל האלימות שסובבת אותנו בשבועות האחרונים היא ההתאבדות התרבותית שלנו, הפסקנו לאהוב את עצמנו כמו שדודו הפסיק לאהוב את עצמו והחלטנו לכרוך את כבל החשמל סביב צוואר תרבותנו.

השאלה היא כמה נסיונות אנחנו צריכים עד שנצליח, לדודו זה לקח שניים.

7 responses so far

7 Responses to “אז למה בכל זאת דודו נוגע לכל אחד מאתנו”

  1. דור הגיב:

    לפחות אנחנו צריכים להתמודד עם אחמדינג'ד ולא עם אבי ניר.
    אחלה סיפור ילדות, אגב.

  2. ruths הגיב:

    אבי ניר בינתיים לוקח את הכסף שמגיע ליצירה מקורית ונותן אותו לחברת ההפקות קופרמן, המפיקים של האח הגדול (שאותם אני בכלל לא אוהבת אחרי שהם הטריחו אותי להגיע עד לרמת החייל כדי להגיד לי שהם לא רצו שאני אכתוב להם כלום 🙁 )

  3. אורן הגיב:

    כל הנסיונות להפוך את דודו לאיזשהו סמל לא מוצאים חן בעיני. אני חושב שהדרך הכי טובה להגיב לחדשות על מותו היא הנהון מלנכולי ולהמשיך הלאה.
    מעב לכמה בדיחות טובות בשנות השמונים, דודו לא עשה עבור התרבות בישראל הרבה יותר מאשר לרדד אותה.
    ואחרי שהוא עשה נזק לטלוויזיה ולתודעה בכלל, הוא הפך לעבריין אלים, שמתרועע עם רוצחים ובריונים. אין לי שום דבר טוב להגיד עליו ואני מקווה שהזכרון הקולקטיבי לא יהפוך אותו לאיזשהו סוג של מסכן שנעשה לו עוול. אין שום סיבה לזכור לאדם כזה את חסד נעוריו.

  4. מיכל הגיב:

    מסכימה עם דור, אכן אחלה סיפור ילדות. קרה לי אותו הדבר עם יגאל בשן אגב.

  5. התגובות אצלך הפוכות וזה מטריד, סדרי את זה בהגדרות.

    נהנתי לקרוא את הפוסט שלך, עזבי הייטק, קחי את מיכל ותפתחו אתר מגזין.

  6. ruths הגיב:

    הנה, סדרתי את זה:)

כתיבת תגובהלהגיב על דור

This is a blog At.CorKy.Net