הבלוג של רות

הגעתי לארץ אתמול בערב, הלכתי לישון ב2 לפנות בוקר והתעוררתי ב 7 בבוקר, באסה.
אגב הלא יאמן קרה, בטיסה הראשונה מונקובר לטורנטו פגשתי את הקנדי החתיך העשיר והיהודי שלי, לצערי הרב הוא היה נשוי. אבל בהחלט היה חביב לשבת לידו כל הנסיעה. רציתי לצלם אותו אבל לא היה לי נעים אז אני אשאיר את זה לדמיון שלכם.
כשהגענו לטורונטו היה ערפל כבד ולא יכולנו לנחות, אז חצי שעה הסתובבנו מעל טורנטו וחשבתי שאני לא אספיק לטיסה לארץ. אז החבר שלי, כלומר הקנדי היהודי החתיך והעשיר שישב לידי אמר לי שהם לא יטוסו בלעדי.
קושקושון.
בסוף בכלל עיקבו גם את הטיסה לארץ בגלל הערפל, הגעתי לשער הנכון בשדה התעופה בטורונטו ומצאתי את עצמי מוקפת באנשי מדינת ישראל, צועקים כועסים מעוצבנים, אוכלים שותים יושבים רצים עומדים.
קשה.
במטוס עצמו ישבו מסביבי מלא פנסיונרים יהודים קנדים, שהתחילו לספר לי שהם באים לבקר את הנכדה שלהם ושהם גרו בארץ כמה שנים אבל חזרו לקנדה. ושהם לא אוהבים את היוגורט במטוס. קשה, קשה.
מצד שני ישבתי לבד על שני מושבים ליד החלון, יכולתי לישון כמה שבא לי וללכת לשירותים כמה פעמים שאני רוצה בלי הצורך להקים אף אחד.
אחרי 10 שעות ו40 דקות הגענו לארץ.
לא הופתעתי כשכולם מחאו כפיים. (תודה מיכל).
יצאתי מהשרוול של המטוס לשדה התעופה החדש ואחרי הליכות של קילומטרים על גבי קילומטרים הגעתי לבסוף לבקורת דרכונים, עברתי אותה בשניה, הלכתי קלומטרים נוספים עד למזוודות, הן הגיעו ישר, לקחתי אותן ויצאתי החוצה. בחוץ בהתחלה לא ראיתי אף אחד, האמת היא שכמעט פרצתי בבכי. התקשרתי לאמא שלי ופתאום ראיתי את דוד אהוב ליבי מגיח מהצד. הוא עשה לי הפתעה. האמת שחשדתי שהוא יגיע כי הוא שאל אותי אתמול איך קוראים לאמא שלי. מאוד שמחתי לראות אותו.
ואז פתאום ראיתי את אבא שלי. זה היה אושר גדול. רציתי לנסוע הביתה ודוד נסע עם בורלא לתל אביב אז לא יכולתי להשאר לדבר איתו.
הגעתי הביתה ונכנסתי לדכאון. הביתה, ישראל, דכאון.
15 שעות טיסה בשביל זה.
עכשיו אני בסדר, אני שמחה להיות בבית.
כמובן שצלמתי מלא תמונות מהמטוס והעלתי אותן ל גלריה.
אני לא יודעת אם אני אמשיך לעדכן את הבלוג, הוא כבר איבד את המשמעות שלו, אני בארץ.
אבל בינתיים הוא ישאר כאן, אלא אם כן מישהו יחליט למחוק אותו, אני מקוה שלא.
מזכרת יפה מקנדה.
אם מישהו רוצה להתעדכן, לבדוק מה קורה אצלי בחיים מוזמן לבוא ולשאול. כאן לא תמצאו כלום.
שלכם,
רות ס(וף).

"אני חוזר הביתה,
אני והגיטרה
אני חוזר הביתה
והדרך שרה.

בתוך מטוס בין ארץ לשמים
קורא עיתון, הזמן עובר בינתים,
ודילות שמטילות
ושואלות בשני קולות
מה בא לי – מיץ או יין.
אני יושב בין עננים ומים
ולשעה קלה עוצם עינים
ומתאר ומשחזר
ומנסה להזכר
באנשים בבית.
לא, לא יכול יותר, אני משתגע,
פתאם אני כל כך מתגעגע
רמקול מודיע – עוד מעט ונגיע.

אני חוזר הביתה
אני חוזר אליך
אני חוזר הביתה
ולשמש בעיניך
אני חוזר הביתה
אני והגיטרה,
אני חוזר הביתה
והדרך שרה.

אני יושב בין ארץ ושמים
פותר תשבץ, מיישר הרגלים,
"נא להדק חגורות
ולתוך מאפרות
לזרוק סגריות בוערות."

עכשיו נותרו ודאי דקה או שתים
הנה הלחץ הזה באזנים
לבי דוהר וממהר
איני יכול להתגבר –
עוצם עינים.
באדמה המטוס כבר נוגע,
פתאם אני כל כך מתגעגע –
אני למטה –
הנה באתי הביתה."

עוד שעה המונית שלוקחת אותי לשדה תעופה מגיעה. הלכתי לשוודים בפעם האחרונה. השוודים אגב זה בית קפה שהבעלים שלו שוודים, יש להם מאפים מאוד טעימים וגם הקפה שלהם יחסית לקנדה טוב מאוד, כל בוקר הלכנו לבית קפה הזה והיום צלמתי אותו. אני לא מעלה את התמונות עכשיו כי כבר ארזתי את המתאם פלאש של דוד ואין לי כח להוציא אותו מהתיק.
ארזתי את הכל והספקתי אתמול לקנות תיק נוסף.
הפסיק לרדת שלג, השמים בהירים אבל יש רוח וקרררר.
אתמול סעדנו במסעדה איטלקית טובה בשם פורטובלו. אפילו המלצר היה איטלקי.
אני לא יודעת איך לסכם את החופשה שלי, ואני גם קצת מתרגשת ומפחדת ומתוסכלת מהטיסה שאני צריכה לעבור ב24 שעות הקרובות, מכדי להתחיל לסכם עכשיו 3 שבועות.
אני שמחה לחזור ואני עצובה לעזוב, אני רוצה הביתה ואני לא רוצה לטוס עכשיו 5 שעות לטורנוטו ועוד 12 לארץ. אולי אני אנסה את השיטה של דורותי:
there is no place like home
there is no place like home
there is no place like home

לא, לא עובד אני עדין כאן.
כנראה שאני אצטרך לטוס כמו כולם.

היום יום שלישי והשעה היא שלוש ושבע דקות בצהריים.
אז זהו, מחר הטיסה ויש לי מלא דברים לעשות שלא עשיתי.
למשל אני צריכה לקנות תיק נוסף בשביל כל השופינג.
ואני צריכה כרית לצוואר כדי שאני אוכל להרדם בטיסה.
אני גם צריכה לקנות אוכל לטיסה כדי לא להתקע שוב עם האוכל המגעיל שיש במטוס.
אני צריכה לארוז הכל אבל אני לא יכולה לעשות את זה עד שלא יהיה לי עוד תיק.
בעע
הסתכלתי מהחלון וראיתי ששוב מתחיל לרדת שלג.
הדבר האחרון שאני צריכה עכשיו זה שהטיסה שלי תאחר או משהו בגלל המזג אויר.
לא מתאים לי, אני רוצה הביתה.
אני רוצה הביתה לא כי לא כיף לי כאן, להפך, אני ניהנת מכל רגע. אני גם יודעת שכשאני אחזור אני אצטרך להתחיל למצוא עבודה ולנסות להרשם לאונברסיטאות, ובכלל להתמודד עם מצבי הכלכלי העגום שהתעלמתי ממנו ב3 שבועות האחרונים. אני גם צריכה לבדוק אם בטלו לי את הדוח של ה500 שקל שקבלתי שלא בצדק מעריית תל אביב הרבה זמן לפני הטיסה. מאוד לא נעים.
אבל אני רוצה הביתה כי אני מאוד מתגעגעת. אני כל הזמן חושבת כמה אני רחוקה מהארץ, וכמה אני רחוקה מהמשפחה שלי ומהחברים שלי. נכון שאני כל הזמן נמצאת בצ'אט אבל זה לא אותו דבר.
אני אפילו מתגעגעת למיטה שלי, ודי נמאס לי שהשמש כאן זורחת רק ב7 וחצי בבוקר ושוקעת כבר בחמש. זה מאוד מדכא. אני רוצה לצאת החוצה בלי צורך בשתי שכבות + מעיל + כובע + צעיף + כפפות. מאוד מייגע.
מצד שני בארץ אין מצב שאני אצליח לראות ביום אחד שני פרקים של פיצ'ורמה, שלושה של פמלי גיא ועוד שניים של סימפסון.
אני מקווה למצוא בארץ קירות טיפוס, אם יש בארץ מכוני טיפוס כמו שיש כאן באיזור המרכז אני עושה שם מנוי על בליינד. אבל רק אם זה שווה ולא מדובר בקיר אחד עלוב של בקושי 6 מטר.
אני כבר לא יכולה לחכות להגיע לארץ ולתת את המתנות שקניתי. אני מקווה שאף אחד לא יתאכזב.
אני גם רוצה להשוויץ בבגדים היפים והחדשים שלי 🙂
זהו. אני אמורה ללכת היום עם אח שלי ואשתו לקניון גדול מאוד שמורכב מארבעה קניונים קטנים. בערב אנחנו הולכים לאיזו ארוחת סושי חגיגית.
מחר אני אקום מוקדם ןאני מקווה שעד אז אני אמצא תיק, אחרת תהיה בעיה.
אני מתגעגעת לכולכם וכבר לא יכולה לחכות לראות אתכם.
אני בטח אעדכן את הבלוג עדכון אחרון של קנדה מחר בבוקר. (לפי שעון קנדה). ואם יהיה לי זמן אני אחפש גם אינטרנט קפה בשדה התעופה של טורונטו.
נשיקות לכולם.

חזרתי מוויסטלר. אחי אמר לי שזה אתר הסקי השני הכי טוב בצפון אמריקה לפי מספר המבקרים באתר שאינם תושבים מקומיים.
לא עשינו סקי כי היה מאוד קר, במרגלות ההר היה רק מינוס 7 מעלות, מה שאומר שבפסגה היה הרבה יותר קר.
אבל צלמתי הרבה תמונות וגם סדרתי את הגלריה סוף סוף לתתי אלבומים כדי שיהיה לכם יותר קל לראות כשיש תמונות חדשות.
זה הכל, רק אושר.

לחצו כאן לתמונות החדשות

עדין יש שלג בחוץ והוא ממשיך לרדת.
שלשום בערב הלכתי עם אחי למסעדה בשם פיניס, סוג של ביסטרו יקר אבל לא יותר מדי, בהתחלה אח שלי אמר לי שזה סוג של דיקסי אבל זה מאוד שונה. קודם כל בכניסה לקחו לנו את המעיל, בנוסף היו לי שני סוגים של מזלגות, ולמרות כל זה נראה שהאוכל עולה פחות או יותר אותו דבר. אחי הזמין שלושה סוגי נקניקים ב15 דולר ובנוסף הוא קיבל גבינת פרמזן אמיתית. אני הזמנתי סטייק. זה לא הייה סתם סטייק, זה הייה נתח
עם ריבת בצל, מין פירה עשוי מתירס ורוטב יין אדום. אין מה לומר, זה הייה הסטייק הטעים ביותר שאכלתי ב21 שנות חיי. יחד עם הסטייק הזמנתי כוס יין לבן, אני ואחי מצאנו לאתגר לצלם את הכוס יין בצורה הכי אומנותית שיש, התמונה הזוכה נמצאת בגלריה בואו לראות.
אתמול בערב ראינו את החלק השני של Angels in Amrica.
הסרט כולו הוא על אמריקה בשנת 85, כל מיני סיפורים שמשתלבים בסופו של דבר, לדוגמה יש זוג מורמונים, הבעל משמש יד ימינו של עורך דין יהודי ממולח השנוא על כולם, בהמשך הסרט מתגלה כהומוסקסואל. אשתו היא סכזופרנית שלוקחת יותר מדי כדורים, רוצה לברוח לאנטרטיקה ומגלה באמצעות החוש השישי שלה את נטיותיו המיניות של בעלה. בנוסף בסרט יש הומוסקסואל חולה איידס שחושב שהוא נביא ורואה מלאכים. אני ממליצה בחום.
הוויסטלר נדחה למחר כי היום קר מדי ומחר יהיה שם שמש. הוספתי עוד מכונית לגלרית המכוניות.
זה הכל לעכשיו, רק אושר.

קמתי לדפיקת הדלת. "רות הסתכלי מהחלון" הסתכלתי מהחלון וראית שלג. אתם בטח חושבים שזה לא מי יודע מה ארוע מיוחד כאן בקנדה הקרירה, במיוחד אחרי שכבר צפיתם שוב ושוב בתמונות הסקי שצלמתי ממעלי ההר המושלג. אבל זה אכן כן ארוע מיוחד משתי הסיבות הבאות: א. העיר עצמה היא בגובה פני הים, הסיכוי שירד שלג בעיר עצמה הוא כמו הסיכוי שירד של בירושלים. ב. פעם ראשונה שאני רואה את השלג יורד, את הפתיתים משתוללים באויר וצונחים על הקרקע. (תיאור יצירתי).
זהו אז מיד שלפתי את המצלמה והתחלתי לצלם, כנסו עכשיו ל גלריה ותוכלו לראות בעצמכם את השלג, בנוסף צלמתי אמש תמונות מהמכון טיפוס ככה שתבינו סוף סוף במה מדובר.
עד כאן, רות ס(וף).

אני חוזרת לארץ.
אתמול בבוקר שוב הלכתי לעשות סקי.
אח שלי אומר שממש השתפרתי.
מה שכן, הצלחתי לקום 3 פעמים מהצ'רליפט (הרכבל) בלי ליפול בכלל (בפעם הרביעית נפלתי, אבל זה היה צ'רליפט אחר והירידה ממנו היתה די תלולה). כשעליתי בצ'רליפט הזה הסתכלתי אחורה ונגלה לי נוף מדהים, ראיתי אפילו את ארה"ב (את סיאטל ליתר דיוק). חבל שלא היתה לי מצלמה. בערב אכלתי סושי במקום שנקרא דן. אכלתי אדמאמה, חציל מאודה עם רוטב טעים, דג חי – טונה ברוטב כלשהו, נדמה לי שקוראים לזה טטקי וזה מאוד טעים ורול שנקרא דיינמייט. היה דלישס.
בערב ראינו את הסרט סופרסייז מי, אני לא יודעת איך תרגמו את השם לעברית אבל זה הסרט על ההוא שאכל חודש שלם מקדונלדס. האמת היא שזה סרט מאוד משכנע, שמתי קץ לכל סוגי הפאסט פוד של תאגידים גדולים.
הערב אני אלך לטפס שוב, אני מקווה שסוף סוף אוכל לצלם את מה שקורה שם כדי שתבינו על מה אני מקשקשת כל הזמן. לא ידוע מה יהיה מחר או מחרתיים, בסופשבוע נסע לאתר סקי רחוק יותר ושווה יותר מזה שהלכתי עליו עד עכשיו (הר סימור). המקום נקרא וויסטלר ואם יהיה קר מדי אז סתם נטייל, אמור להיות מאוד יפה. אני אצלם תמונות.
אגב, מכיון ואני אחזור לארץ מובטלת ומרוששת, אם למישהו יש איזו הצעת עבודה בשבילי זה הזמן להציע!
אני בחורה יעילה ויודעת 2 שפות!
רק אושר.

ראיתי שכל הבלוגרים האהובים עלי כתבו מה הצפיות שלהם לשנה הבאה, אני רק אומר שציפיות נועדו לכריות.
אל תצפו, תעשו!
אבל מי אני שאטיף מוסר…
אז מה עשיתי מאז חזרתי מהאי? טוב יום למחרת היה ה31 לדצמבר, היום האחרון של 2005. אז ביום עצמו נסעתי לי לבדי לעיר התחתית של ונקובר למטרת קניות.
היו לי כמה מטרות: לקנות בטריות נטענות וזולות למצלמה, לקנות מתאם usb לנוקיה שלי, לקנות מתנות.
המטרות לא הושגו, אבל חזרתי הביתה עם שתי חזיות חדשות ב30 דולר (דולר קנדי שזה ממש זול) ועם המייק אפ הראשון שלי.
בערב היה צריך ללכת לחגוג, אז יצאנו אני אחי ואשתו לפאב חביב וצפונבון בונקובר. בהתחלה אני שתיתי סוג של קוקטיל כמו רוסי לבן רק עם קוקה קולה, היה חביב.
אחרי זה התחשק לי מאוד שוט של יגר מייסטר, ואכן היה להם ובחצות חלקו לכולם על חשבון הבר שמפניות. לקינוח אני ואחי הורדנו עם המארח עוד שוט של ייגר מייסטר, היה חביב.
למחרת (אתמול) התעוררתי מאוד מאוחר, שתיתי קפה ומשם נסעתי לוול מארט. הכולבו המפורסם והגדול ביותר באמריקה. מצד אחד מאוד זול שם, מאוד מאוד זול.
מצד שני מתייחסים לעובדים כמו זבל, נותנים להם שכר מינימום ולא נותנים לקופאיות לשבת.
בכל זאת מצאתי שם כמה מציאות, כמו בטריות נטענות:)
בערב הלכתי לטפס על קירות, שוב לא צלמתי תמונות כי לא היה מי שיצלם, כשאני מטפסת אחי מחזיק אותי, ואני לא ממש רציתי שיעזוב את החבל בשביל לתפוס תמונה טובה, לא נורא.
בערב התחלנו לראות שני סרטים, הראשון – אני אפילו לא יודעת את שמו, צולם בשנת 66 והיה מאוד משעמם. השני היה החלק הראשון של "מלאכים באמריקה" (תרגום חופשי), שהיה מאוד נחמד, אבל הפסקנו באמצע כי כבר היה מאוחר.
זהו הבוקר קמתי והחלטתי לעדכן את הבלוג.
אני אוהבת את כולכם ומקווה שהציפיות שלכם לשנה החדשה יתגשמו וכמה שיותר מהר:)

חזרתי היום משלושה ימים באי ונקובר.
נכון אני עכשיו נמצאת בונקובר, אבל בנוסף לונקובר יש גם אי ונקובר.
נוסעים לשם במעבורת, כלומר אוניה גדולה שנוסעים לתוכה עם האוטו וזו מעבירה אותך + האוטו למקום חפצך.
ביום הראשון נסענו לעיר ויקטוריה, שזו עיר הבירה של בריטיש קולומביה, המדינה שאליה משתייכת ונקובר בין השאר.
הגענו למלון, פעם ראשונה שלי בחדר במלון לבד, הלכנו להסתובב קצת בעיר וקניתי שתי חולצות שוות בזול. אכלנו ארוחת צהריים במסעדה אירית, אני אכלתי תבשיל מוזר עם בשר שאחרי שמבשלים אותו אופים אותו בתנור עם פירה, היה מאוד טעים.
יום למחרת אכלתי ארוחת בוקר במלון, חביתה, בייקון וצ'יפסים קוביות. יש לזה שם אחר.
אחרי זה קניתי עוד טרנינג במחיר שווה באותה חנות שקניתי בה את השתי חולצות, אם אני לא טועה נסענו משם לטופינו, עיירה קטנה בצד אחר של האי, הנסיעה ארכה 4 שעות וכשהגענו כבר היה 4 אחה"צ. חפשנו מקום לאכול, בסוף הלכנו לאכול סושי. הייה נחמד אבל השירות היה רע ובדיוק נגמר להם האדמאמה.
למנה אחרונה הלכנו לאכול בבית מלון מפואר שייש בו מסעדה מפוארת, מנות אחרונות מפוארות ומלצרים פינגווינים.
הזמנו מנה אחרונה 5 סוגי שוקולד, צלמתי את המנה האחרונה אבל בלי פלש שלא יהיו פדיחות, תראו בגלריה מה יצא. היה חביב.
ישנו בבד אנד ברקפסט, אני תמיד חשבתי שבד אנד ברקפסט זה מוטל זול כזה שגברים שבוגדים בנשים שלהם לוקחים את הפלגש לשם ויש עכברים בתוך האמבטיה. אנחנו לא היינו במקום כזה.זו בעצם היתה דירה קטנה, חלק מבית גדול ששייך לאנשים שהחליטו לנצל את החדרים הריקים שלהם ולהשכיר אותם לאנשים, זה היה מאוד חמים וביתי, המיטה שלי היתה נורא נוחה ונעימה, אבל היה לי חלום מוזר בלילה שבו, בין השאר, דודו זר זרק עלי את הכלב שלו. בבוקר הסתובבנו קצת בין החופים שם ונגעתי באוקינוס השקט, אח שלי אמר לי שזה חשוב לגעת באקינוסים. אחרכך נסענו לנניימו, שזה בצד השני של האי, נסיעה של 3 שעות, היה גשום בחוץ אז החלטנו להקדים את המעבורת הביתה, לצערנו המעבורת של 5 כבר היתה מלאה וחיכנו עד 7 בערב. באמצע פתחתי את הפלאפון שלי וראיתי הודעה כתובה מהמורה שלי לפסיכומטרי שפרסמו ציונים. חזרנו הביתה בסביבות 9 וחצי בערב, בדקתי את הציון שלי. אני לא אכתוב כאן.
אבל אני רק אומר שדוד חייב לי סושי.
זהו, מחר עוד סקי.
בכל מקרה שתהיה לכם שנה לועזית חדשה נהדרת, אל תעשו פדיחות הלילה.
וכנסו לגלריה

עכשיו 8:54 בוקר יום שלישי.
אני נוסעת לשלושה ימים לאיי ויקטוריה, אז כנראה שאני לא אוכל לעדכן את הבלוג.
אני כאן כבר שבוע, הזמן עובר ממש מהר.
האמת היא שאני מרגישה פיזית הרבה יותר טוב, אני לא מעשנת, ואני כל היום נמצאת בפעילות, ככה כשאני הולכת לישון אני נרדמת בקלות ואין לי כל הזמן כאבי ראש. אני לא יודעת אם זה אומר שאני אחזור לארץ אני לא אעשן אבל עד עכשיו הכל סבבה.
אתמול הלכתי לעשות שוב סקי, אח שלי אומר שאני ממש השתפרתי. פעם הבאה אני כנראה אנטוש את הסקי ואעבור לסנו בליידס.
הוספתי עוד כמה תמונות לגלריה של האתר סקי.
יש שם נוף מדהים, אח שלי אומר שזה כלום לעומת מה שיהיה באתר אחר שנלך אליו בהמשך, יותר לעומק קנדה.
זהו אז תיכף אנחנו יוצאים לאי הזה, אני לא יודעת ממש מה יהיה שם, אני מניחה שיהיה כיף.
אני צריכה לארוז בגדים לשלושה ימים.
זה נורא קל לארוז בגדים כשכל הבגדים ארוזים גם ככה, לארוז מתוך מזוודה.
אני רעבה ואני חושבת שאני אקח לי קערה של קורנפלקס עכשיו.
נתראה עוד 3 ימים (בבלוג).