הבלוג של רות

ששת שבועות משכב הלידה חלפו להם ועכשיו כבר לא נותר לי אלא לכתוב על זה… אז הנה כמה רגעים שהייתי רוצה לקחת איתי הלאה:

ההכרה – היציאה הראשונה עם עדן מבית החולים. היא היתה כזו קטנה, בתוך הסלקל הענקי. גיא התניע את הרכב ואני נתקפתי לפתע בחרדה עמוקה לשלומה. גיגלתי במהירות "תפילת הדרך" בסמארטפון והתחלתי לברך "יהי רצון מלפניך יי אלוהינו ואלוהי אבותינו" ~תחושת מחנק~  "שתוליכנו לשלום ותצעידנו לשלום ותסמכנו לשלום ותדריכנו לשלום" ~יבבה ראשונה~ "ותגיענו למחוז חפצנו לחיים ולשמחה ולשלום" ~שטופת דמעות~. ברגעים אלו כנראה הבנתי בפעם הראשונה שכל מה שידעתי עד היום, כל מה שהכרתי, כל מה שחשבתי שאני יודעת על החיים בוטל ומבוטל. עכשיו מתחילים מחדש.

הניצחון – כבר חמישה ימים בבית ועדין לא יצא קקי פעם אחת. (כן, זהו רגע קקי). אני וגיא כבר הפכנו להורים מודאגים שאפילו אחות טיפת חלב לא מצליחה להרגיע. כל מה שביקשנו זה לגלות חיתול מוכתם. אפילו מעט. וזה רק הגיוני, הרי היא אוכלת בערך 24 שעות ביממה, לאן הכל הולך?
ואז זה הגיע, רגע הניצחון. אני פותחת את החיתול ומתגלה קקי צהוב חרדלי, גרגרי, בדיוק כמו בספר. זו הפעם הראשונה שהרגשתי גאווה אימהית. הקטנה שלי יודעת לעשות קקי. הללויה.

שינה עמוקה – בלילה שבין ה-9 ל-10 לאפריל 2013 ישנתי בפעם האחרונה לילה רצוף. למחרת ילדתי.

15 הדקות – הלילה השני בבית אחרי הלידה והלילה החמישי בלי שינה. למעשה בשלב הזה אני והשינה כבר נפרדנו לשלום. השלמתי עם זה. זה לא כל כך נורא כמו שמתארים, זה קצת נורא אבל לא כל כך נורא. ואז זה קרה, אחרי כמה שעות של הנקה אין סופית היא נרדמת לי על הידיים. אני מניחה אותה לאט ובעדינות בעגלה והפלא ופלא – היא לא מתעוררת. הספה לידי, עליה מונחת שמיכת טלוויזיה וכרית. אני נשכבת עליה בשקט בשקט ומתפללת "שלא תתעורר, שלא תתעורר" והיא שקטה. אני מניחה את הראש, לוקחת את השמיכה ומתכסה, עוצמת את העיניים ומקבלת 15 דקות מענגות של שינה עמוקה.

הנקה ראשונה – לאורך כל ההריון אנשים שאלו אותי אם אני מתכוונת להניק. ואילו אני, שעצם הרעיון שיצא לי חלב מהציץ נראה לי מגוחך להפליא, גילגלתי עיניים ועניתי "נחיה ונראה". ואז, בבוקר שלאחר הלידה, או יותר נכון בחמש וחצי בבוקר, אחרי ארבעים דקות בדיוק של שינה קראו לי ללכת להניק את הבת שלי בפעם הראשונה. כשהגעתי עם הקטנה לחדר הנקה בתינוקיה גיליתי להפתעתי שאין שם שום חוברת הוראות, יועצת הנקה או כדור שאני אמורה לבלוע וכך לקבל את התובנה איך עושים את זה. התיישבתי על הכסא, לקחתי את הבובונות ודחפתי לה את הפטמה לפה. למרבה הפלא היא נענתה לי ישר ועל הדרך דפקה ביס כואב על הפטמה (אל תמעיטו בכח הלסת של תינוקות בני יומם). מאוחר יותר גם גיליתי שכל עניין האוכל שיוצא מהציץ לא ממש מעניין את הבובונת והיא בכלל חושבת שאני סוג של מוצץ ובמקום לעלות במשקל – יורדת. וכל זה בגלל שאני חשבתי שהנקה זה הדבר הכי טבעי בעולם ולמה לעזאזל שזה לא יצליח לי?

הלידה – בבוקר של ה-10/04/2013 התחלתי להרגיש כאב הולך ובא שמתחיל מהבטן התחתונה ועולה בגב. אבל אחרי כמה אזעקות שווא, החלטתי להתעלם. נסעתי לעבודה וניסיתי לתפקד כרגיל. אך הכאבים לא ממש אפשרו לי לשבת מול המחשב. אחרי כמה שעות נסעתי הביתה, זכותי – חודש תשיעי. בשעה שלוש וחצי, באמצע פרק של mad men ירדו המים והתחלתי לחשוד, בזהירות רבה, שמשהו אכן עומד להתרחש. התקשרתי לגיא "אני חושבת שירדו לי המים" הוא הגיע הביתה בתוך 7 דקות, אני כבר חיכיתי לו למטה. נכנסנו לאוטו ונסענו לבית החולים. כמה שעות לאחר מכן כבר הייתי בחדר הלידה. כואבת את הצירים, רועדת כמו מטורפת, מטפחת את השנאה העמוקה שלי למין הגברי שגורם לנו לעבור את זה ומנסה להתנחם בפאוזה הקצרה שבין ציר לציר. בינתיים גיא, נציג המין הגברי, התמלא באושר בכל פעם שהמספרים במוניטור הלכו ועלו והציגו עוד ציר חזק שמגיע ומנבא את הלידה המתקרבת. חצי שעה אחרי שסוף כל סוף קיבלתי את האפידורל הגיעו צירי הלחץ. אני שכבתי על המיטה, גיא מצד אחד, אחותי מהצד השני והמיילדת מעודדים אותי ללחוץ. ללחוץ, ללחוץ, ללחוץ ולנוח, ללחוץ ללחוץ ללחוץ ולנוח. ברגעים האלו כבר לא היה אכפת לי מהכאב. ללחוץ ללחוץ ללחוץ ולנוח. הרגשתי שעומדת בפני המשימה של חיי ואני חייבת להצליח. ללחוץ ללחוץ ללחוץ והראש עוד רגע בחוץ. ללחוץ ללחוץ ללחוץ ו…