הבלוג של רות

אני יושבת אצל ההורים, אמורה ללמוד חשבון אינפינטיטסימלי 1 ולהתחיל לפתור שלשום כבר את ממ"ן 12 ובמקום אני שוקעת בנוסטלגיה ומגלה כמה זיכרונות ישנים מתפוגגים ומתפוררים שאולי כן שווה להעיף את האבק מהם. בחיים האינטנסיבים של העכשיו, של ההווה, קצת נמאס לי כל הזמן להתכונן ולתכנן את העתיד, אז אני מפנה כמה דקות קצת לעבר ומבטיחה מייד לחזור לספרים ולמציאת גבולות אינסופיים בפונקציות טריגונומטריות ובכלל.

זו צולמה בעופרה, שם גדלתי, באיזה פורים שנת 90 ומשהו כשעוד היה קר בחודש אדר. אני בטוחה שהחיוך הרחב קשור בדרך כלשהי לסלסלת משלוחי המנות הענקית שהיתה מונחת במטבח, בחדר הימני לחדר בו צולמה התמונה. בטח רגע לפני הצילום גמעתי איזה 300 גרם של מקופלת וכמה סוכריות זוקס. הנה, יש דברים שנשארים איתי לנצח.

גם כאן, עוד בחצאית ובלי שיניים, לדעתי בקרית ביאליק עם הבנות היפות במשפחה הקטנה שלי. תמיד אהבתי את התמונה הזו, כאילו נגזרה מ"משפחה שכזו". נדמה לי שהיא צולמה בקרית ביאליק, ואני אפילו זוכרת את המגע של החולצות הרקומות.

אם אתם מכירים אותי בהווה או קראתם את הבלוג שלי על כל הפוסטים הקודמים, בטח אתם לא מופתעים לגלות על ההחלטות האופנתיות שלי והכיוון שלקחתי את עיצוב השיער שלי אי שם בסוף שנות ה-90. לא שהיום אני מלכת הסטייל, אבל לפחות ירדתי מכל הקטע של הבורדו הבוהק.

וזיכרון אחרון, שבוע ושנתיים אחרי שנפטרה, כמעט ושכחתי איך הם נראים יחד באותו הפריים. מתגעגעת לנוכחות של האישה הזו ולשלווה והפשטות שבאושר שתמיד הוא הקרין עד שהמצב שלה התחיל להתדרדר.

העבר הוא לא חלק ממני, הוא מה שאני. המקום שממנו הגעתי, וכל החוויות והזכרונות שצברתי,  הם אלו שיצרו את מה שאני היום.

ואני גאה, גאה במה שהצלחתי להשיג וגאה בעצמי ולא מתביישת יותר ולא מתנצלת על מי שאני.