הבלוג של רות

הגעתי לארץ אתמול בערב, הלכתי לישון ב2 לפנות בוקר והתעוררתי ב 7 בבוקר, באסה.
אגב הלא יאמן קרה, בטיסה הראשונה מונקובר לטורנטו פגשתי את הקנדי החתיך העשיר והיהודי שלי, לצערי הרב הוא היה נשוי. אבל בהחלט היה חביב לשבת לידו כל הנסיעה. רציתי לצלם אותו אבל לא היה לי נעים אז אני אשאיר את זה לדמיון שלכם.
כשהגענו לטורונטו היה ערפל כבד ולא יכולנו לנחות, אז חצי שעה הסתובבנו מעל טורנטו וחשבתי שאני לא אספיק לטיסה לארץ. אז החבר שלי, כלומר הקנדי היהודי החתיך והעשיר שישב לידי אמר לי שהם לא יטוסו בלעדי.
קושקושון.
בסוף בכלל עיקבו גם את הטיסה לארץ בגלל הערפל, הגעתי לשער הנכון בשדה התעופה בטורונטו ומצאתי את עצמי מוקפת באנשי מדינת ישראל, צועקים כועסים מעוצבנים, אוכלים שותים יושבים רצים עומדים.
קשה.
במטוס עצמו ישבו מסביבי מלא פנסיונרים יהודים קנדים, שהתחילו לספר לי שהם באים לבקר את הנכדה שלהם ושהם גרו בארץ כמה שנים אבל חזרו לקנדה. ושהם לא אוהבים את היוגורט במטוס. קשה, קשה.
מצד שני ישבתי לבד על שני מושבים ליד החלון, יכולתי לישון כמה שבא לי וללכת לשירותים כמה פעמים שאני רוצה בלי הצורך להקים אף אחד.
אחרי 10 שעות ו40 דקות הגענו לארץ.
לא הופתעתי כשכולם מחאו כפיים. (תודה מיכל).
יצאתי מהשרוול של המטוס לשדה התעופה החדש ואחרי הליכות של קילומטרים על גבי קילומטרים הגעתי לבסוף לבקורת דרכונים, עברתי אותה בשניה, הלכתי קלומטרים נוספים עד למזוודות, הן הגיעו ישר, לקחתי אותן ויצאתי החוצה. בחוץ בהתחלה לא ראיתי אף אחד, האמת היא שכמעט פרצתי בבכי. התקשרתי לאמא שלי ופתאום ראיתי את דוד אהוב ליבי מגיח מהצד. הוא עשה לי הפתעה. האמת שחשדתי שהוא יגיע כי הוא שאל אותי אתמול איך קוראים לאמא שלי. מאוד שמחתי לראות אותו.
ואז פתאום ראיתי את אבא שלי. זה היה אושר גדול. רציתי לנסוע הביתה ודוד נסע עם בורלא לתל אביב אז לא יכולתי להשאר לדבר איתו.
הגעתי הביתה ונכנסתי לדכאון. הביתה, ישראל, דכאון.
15 שעות טיסה בשביל זה.
עכשיו אני בסדר, אני שמחה להיות בבית.
כמובן שצלמתי מלא תמונות מהמטוס והעלתי אותן ל גלריה.
אני לא יודעת אם אני אמשיך לעדכן את הבלוג, הוא כבר איבד את המשמעות שלו, אני בארץ.
אבל בינתיים הוא ישאר כאן, אלא אם כן מישהו יחליט למחוק אותו, אני מקוה שלא.
מזכרת יפה מקנדה.
אם מישהו רוצה להתעדכן, לבדוק מה קורה אצלי בחיים מוזמן לבוא ולשאול. כאן לא תמצאו כלום.
שלכם,
רות ס(וף).

"אני חוזר הביתה,
אני והגיטרה
אני חוזר הביתה
והדרך שרה.

בתוך מטוס בין ארץ לשמים
קורא עיתון, הזמן עובר בינתים,
ודילות שמטילות
ושואלות בשני קולות
מה בא לי – מיץ או יין.
אני יושב בין עננים ומים
ולשעה קלה עוצם עינים
ומתאר ומשחזר
ומנסה להזכר
באנשים בבית.
לא, לא יכול יותר, אני משתגע,
פתאם אני כל כך מתגעגע
רמקול מודיע – עוד מעט ונגיע.

אני חוזר הביתה
אני חוזר אליך
אני חוזר הביתה
ולשמש בעיניך
אני חוזר הביתה
אני והגיטרה,
אני חוזר הביתה
והדרך שרה.

אני יושב בין ארץ ושמים
פותר תשבץ, מיישר הרגלים,
"נא להדק חגורות
ולתוך מאפרות
לזרוק סגריות בוערות."

עכשיו נותרו ודאי דקה או שתים
הנה הלחץ הזה באזנים
לבי דוהר וממהר
איני יכול להתגבר –
עוצם עינים.
באדמה המטוס כבר נוגע,
פתאם אני כל כך מתגעגע –
אני למטה –
הנה באתי הביתה."