Dec 18 2012
אל תתעסקו איתי
כשהייתי צעירה יותר הייתי פקעת עצבים. זכורה לי מארוחות שישי רוטינה די קבועה בה אני הייתי מתעצבנת ממשהו שאחד מבני המשפחה אמר עלי/העיר בעקבות משהו שאני אמרתי/התעלם ממשהו חשוב שהיה לי להגיד. ואני? הייתי קמה מהשולחן בכעס, הולכת לחדרי וטורקת את הדלת המסכנה בקולי קולות. (צירי הדלת והמשקוף עד היום לא סלחו לי) הייתי נכנסת למיטה, ומתחילה למרר בבכי מר. במוחי רצו מחשבות הנעות בין "העולם אכזר/למה הם לא מבינים אותי/שוב פעם הגזמתי/מה יחשבו עלי/מה עשיתי עכשיו/איך אני יוצאת מזה בלי שישימו לב?!". ואז הייתי יוצאת בשקט מהחדר, אחרי שכולם היו מסיימים לאכול ומנסה להתנהג כאילו כלום, מתעלמת ממבטם התוהים של בני המשפחה.
היו לי גם התקפי זעם באירועים אחרים, למשל, הייתי ממש גרועה בלהפסיד. במשחקי קלפים, רוב הסיכויים היו שהמשחק היה נגמר בערמת קלפים מבולגנת בכל החדר שאני דאגתי לפזר בזעם, וסרבתי לסדר, ועוד יציאה דרמטית שלי מהחדר.
הייתי אלימה, דחפתי, נשכתי, כעסתי, בכיתי המון, רתחתי מבפנים עד שכאבו לי כל השרירים בגוף. הרגשתי שאף אחד בעולם לא מבין אותי ולא יבין אותי.
למזלו הרב של העולם, שמרתי את התקפי הזעם האלו לבני המשפחה ולקרובים בלבד. בבית הספר הייתי כל כך חסרת ביטחון שלא היה לי כל רצון להפגין את הזעם שלי כלפי חוץ, ואגרתי את כל הכעס עמוק בפנים. הייתי מפנה את הלחי השניה אך בפנים הרגשתי את הדם שלי מבעבע. ואז הייתי מגיעה הביתה, כועסת, זועמת ומתוסכלת על זו שקראה לי ג'ירפה, על המורה שהחליטה להאשים אותי על לא עוול בכפי, על החברות שלא קראו לי לבוא איתן למרכז המסחרי, על הילד שלא שם עלי, ועל הילד שהחליט כבר בכיתה ה' שהוא הולך לעשות לי את המוות עד סוף חטיבת הביניים.
הזעם הזה בעצם מעולם לא עבר, הוא אולי התמתן מעט בזכות מעט בבגרות, בשלות, הבנה שלא תמיד דברים מסתדרים כמו שאני רוצה, יכולת שפיתחתי לצחוק גם על עצמי והרבה עבודה על שליטה עצמית. אבל בנינו? מבפנים אני עדין אותה ילדה קטנה כועסת וזועמת. ולפעמים, פשוט בא לי לקחת את כל הקלפים היפים והמסודרים שניצבים מולי, ולהעיף אותם קיבינימאט לכל הרוחות. ואז ללכת לחדר שלי ולטרוק את הדלת חזק כמה שרק אפשר.
No responses yet