Dec 10 2012
קצת על החיים
לפני 21 שבועות בדיוק קיבלתי ווסת אחרונה. אף פעם לא חשבתי שאני אחקוק במוחי את התאריך שבו התחלתי לדמם. אך מסתבר שזהו התאריך שלפיו סופרים את תחילת ההריון. בערך 4 שבועות לאחר מכן, אחרי שהווסת הבאה בתור לא הגיעה, לקחתי בדיקת הריון ביתית שהכנתי מבעוד מועד והלכתי לבדוק את הנושא. מסתבר שהצלחנו ליצור זקיק חיים.
לפני 16 שנה בערך, בחטיבת הביניים היתה לי חברה שספרה לי ולעוד כמה בנות באחת ההפסקות כי בעקבות מחלה או תסמין שאינני זוכרת מהו, נאמר לה שהיא לעולם לא תוכל להכנס להריון. היינו בנות 13 ולדעתי אפילו עוד לא קיבלתי אז ווסת בפעם הראשונה. אני לא יודעת אם מישהי מאיתנו הבינה את את המשמעות של הבשורה. אני חושבת שלא יכולנו בכלל להביט על עצמנו כיצרניות חיים. כל הנושא נראה לי לא רלוונטי ולא כל כך נורא, ושכחתי מהסיפור.
לפני חודשיים בערך סבא שלי נפטר לאחר שחלה בסרטן העצמות. הוא היה בן 91. זה קרה קצת יותר מארבע שנים אחרי סבתא שלי. בחודשים האחרונים של חייו היה מצד אחד צלול ומצד שני סבל מכאבים שמנעו ממנו לתפקד. הוא לא יכל ללכת בלי עזרה, וכל תזוזה הכאיבה לו. חודש קודם לכן סיפרתי להורים ולמשפחה על ההריון, ועל אף שזה היה עוד מוקדם, אמא ביקשה ממני לספר לו. היא אומרת שזו היתה הפעם האחרונה שראתה אותו מחייך, שמח.
לפני ארבע שנים סבתא שלי נפטרה, גם מסרטן. היא לא זכתה לנינים, אך בהלוויה שלה אחותי הגיעה וברחמה נועם קטן.
לפני כמה דקות הרגשתי תזוזה בבטן. כבר שבועיים שאני מרגישה בתזוזות האלו, לפעמים הן קלות ולפעמים הן ברורות. אומרים שבקרוב (ובלי עין רעה) התזוזות יתחזקו ואני אף אצטרך לעקוב אחריהן. אומרים שהעוברית שלי שומעת אותי נושמת, ושומעת את דפיקות הלב שלי. היא שומעת אותי ואת אבא שלה מדברים. היא יכולה כבר להרגיש, ובאופן כללי, חוץ מיחסי גודל מסוימים היא דומה לדמות אנושית.
לפעמים אני יושבת לבד בבית, ופתאום מרגישה שזה לא כל כך נורא להתחיל לדבר לעצמי, ואולי גם לשיר. אני באמת מרגישה לא כל כך לבד. כל הזמן אומרים לי שהכל הולך להשתנות. האמת? אני די מצפה לכך, חוששת, מפחדת, מקווה שהכל יהיה בסדר, אבל שמחה. אני אוהבת שהחיים תופסים להם כיוון אחר, אולי אפילו טוב יותר.
One response so far
לא לשכוח להינות מכל רגע (של ההריון ושל הציפייה והתנועות) מעכשיו כבר הכל שונה, לא?