הבלוג של רות

זהו הפוסט השני מאז שהכרזתי על חזרת הבלוג לפעילות, והפוסט הראשון מאז, אשר אמור להכיל תוכן אמיתי ומוסר השכל:

תוכן אמיתי: היום יצאתי צודקת והראתי לכמה אנשים מה זה.

מוסר השכל: אל תעברו להוט מובייל.

אז היום יצאתי צודקת וזה עשה לי נעים בבטן. במיוחד אני אוהבת להיות צודקת כשכולם סביבי חושבים שאני כככל הנראה טועה ולא יודעת על מה אני מדברת. איך אני יודעת מה כולם חושבים? אני לא. אבל שילוב של ביטחון עצמי נמוך ונסיון עבר תמיד יגרמו לי להאמין שכולם חושבים עלי רעות. אז היום אני צדקתי וכולם טעו וזה היה מאוד נחמד. על הדרך זעמתי רבות ושחררתי קצת את האני האימפולסיבית שבי. הפחדתי נציגת שירות, טכנאי טלפונים ואת בן זוגי. שחררתי לאוויר משפטים כמו "אתם כולכם שקרנים",  "אני לא סומכת עליך, ועל אף אחד בחדר הזה ועל הוט מובייל באופן כללי", ועוד כל מיני גסויות שבטח לא עזרו הרבה לחתימה שלי שם למעלה רגע לפני ששערי השמים נסגרים. אבל העיקר הוא שבסופו של דבר צדקתי.

לפני מספר חודשים אני ובן זוגי (או לחילופין הבעלים שלי) החלטנו שגם אנחנו רוצים להתחיל לשלם לא יותר ממאה ש"ח על כמה שיחות ואינטרנט וסמסים שבא לנו ועברנו להוט מובייל מתוך אמונה שכולם זבל ומה זה בכלל משנה. אחרי זמן קצר הסתבר לנו שהלכנו על המיץ של הזבל ותסלחו לי על השפה. שירותים בסיסיים כגון קליטה טלפונית הם אינם דברים שברורים מעליהם בהוט מובייל. למשל בעיר מודיעין, או מצפון לחדרה אין קליטה בכלל. כשחזרנו בשבת האחרונה מסופ"ש במטולה גילינו שגם קליטה במרכז הארץ היא עניין של מזל…

מהרגע שהגענו חזרה למרכז הארץ לא יכל עוד בן זוגי לבצע שיחות טלפון במכשיר. הגדרות ה-APN נמחקו, ובכל פעם שניסנו לשחזר אותם הם חזרו לשעה קלה, ללא כל אפשרות להתחבר לרשת הסלולרית ושוב נותקו. במהלך השבוע האחרון ניסה בן זוגי לשחזר את הגדרות ה-APN באמצעות מדריכים שונים באתר הוט מובייל ומחוצה לו, ואף התקשר לתמיכה הטלפנית אך העלה חרס בידו. כמו שאני מכירה אותי ואותו, היינו יכולים להמשיך ולחכות שיגיע נס משמים עוד זמן רב. אך מכיוון שבעוד מספר ימים הבחור מתגייס לשירות מילואים ואני לא מוכנה בשום פנים ואופן שזה יסע רחוק ממני בלי טלפון זמין,  החלטנו לגשת למרכז הטלפוני של הוט מובייל. ההמתנה היתה קצרצרה, הטלפון נמסר למעבדה והפתרון נראה מובטח.

כמובן שלאחר כחצי שעה הוחזר הטלפון באותו מצב שהוא נמסר אלינו.

תשובת הוט מובייל: "בדקנו את המכשיר, החלפנו את ה-SIM ונראה כי הטלפון לא תקין, ככל הנראה עבר קורוזיה, יש לגשת למעבדה פרטית".

רגע לפני שיצאנו מיואשים ממרכז השירות הבנתי כי האפשרות שזה יסע לשירות מילואים בלי שאני אוכל לנסות ולהתקשר אליו עשר פעמים ביום, להכנסות לפאניקות מיותרות, לשלוח לו הודעות SMS בלי סוף עד שאגלה שהוא שכח את הטלפון בתיק או השאיר אותו בטעות על שקט… זה פשוט יהרוס לי את כל הכיף. אז החלטתי לעשות ניסוי. לקחתי את ה-SIM שלי, הכנסתי אותו לטלפון שלו, הזנתי את הגדרות ה-APN שאני כבר זוכרת בעל פה והפלא ופלא – הקישוריות עבדה, האינטרנט עבד והכל היה טוב ויפה! חזרנו לנציגה והסברתי לה בצורה הכי לא נעימה שיכולתי (אני אימפולסיבית מאובחנת, אני לא שולטת בזה!) שכדאי לטכנאי לבדוק שוב את הטלפון, ושלא ינסו לעבוד עלי יותר!

חיכינו שוב, קיבלנו שוב את המכשיר בחזרה ושוב נאמר לנו שהטלפון מקולקל. "אני לא יוצאת מכאן עד שהם לא מתקנים לך את הטלפון" נבחתי לעבר בן זוגי. אחרי שחזרנו בפעם השלישית לנציגת השירות וביקשתי ממנה שהטכנאי המדופלם יגיע תיכף ומייד וידבר איתי פנים מול פנים הוא הופיע. שוב הסברנו לו שהטלפון שלו עבד מצוין עם ה-SIM שלי ונדמה לי שאז, אחרי משהו כמו שעה וחצי באמת היה מישהו שהבין. ובאותו רגע התחילו משחקי הכבוד ביני לבין הטכנאי: :"אם אני אנסה להחליף את הסים וזה לא יעבוד מה תגידי?" / "זה כן יעבוד ניסיתי!" / "אבל תעני לי, את תכבדי אותי ואני אכבד אותך" / "פשוט תנסה כבר!"/ "טוב אבל אם אני אנסה וזה לא יעבוד?" / "תנסה כבר!"…

נחשו מה? הוא ניסה, הכניס SIM חדש, הטלפון עבד ואני?

אני צדקתי.

Tags: גולן טלקום, הוט מובייל, צדקתי, שירות גרוע, תקשורת