הבלוג של רות

ואם אני לא חיה בשביל ההווה, ומקדישה הכל למה שיהיה, אז אני מבקשת, רק רגע אחד קצר של הצצה קטנטונת למה שיהיה, אני לא מבקשת לדעת לפרטים, רק דקה קצרה שתתן לי מושג כלשהו אם אני בדרך הנכונה, אם ההתעקשות שווה, אם לא עדיף פשוט לשחרר הכל ולחיות את העכשיו כי גם ככה מה כבר מחכה לי שם קדימה?

המרירות נצברת, השנים עוברות ונראות עלי לאט לאט, בהתחלה מבפנים, עייפות, יאוש, ועכשיו גם קצת מבחוץ, לא קשה לנחש שה-30 מחכה לי מעבר לפינה. אז אולי זה פשוט לא שווה, אולי אני צריכה פשוט להשתחרר מהתיכנונים, ובניית תוכניות לחיים שאולי יתגשמו אבל העבר הוכיח לי שלרוב הם פשוט לא. לחיות עם מה שיש, ליהנות מהעכשיו ולא לחשוב מעבר למחר.

מה כבר יכול לצאת ממני קולנוענית? מתמטיקאית? בינתיים אני עורכת תוכן בשקל / נציגת שירות לקוחות מפעם לפעם עם הרבה עומס רגשי על הכתפיים ושום דבר להציג לעולם. אפשר לחשוב שאם אני מכירה את המקלדת ומנגנת עליה מאז הייתי ילדה קטנה, עכשיו כבר הייתי צריכה להיות בטח משהו אחר.

אז מי מבטיח לי שמשהו מכל החרא הזה יצא טוב? איך אני יודעת שזה שווה את המאמץ? האוטובוסים, ההשמנה האיטית, הישיבה המכופפת יום יום אל מול מסך שמולו מרצד חלום של מישהו אחר? אני באמת אצליח להוציא משהו מהמתמטיקה הזו? מי מבטיח לי שעוד שבוע כל הסיפור הזה לא יגמר עם השלמה טוטאלית שאני וגבולות של פונקציה זה פשוט לא זה.

אז יש לי אחד במרחק של כמה סנטימטרים ממני, שעוד רגע אני יכולה פשוט להיכנס לחיבוק שלו, לשכוח מהעתיד, להתחבר לעכשיו ולהפסיק לקוות שמשהו באמת אבל באמת הולך להיות טוב יותר.