Mar 01 2010
רוצה להיות טווס
עוד הרבה לפני שהוצפתי בלימודי מגדר באוניברסיטת תל אביב ראיתי את עצמי כפמיניסטית גאה ותמיד חשתי צורך להוכיח את עצמי בתחומים הנחשבים לכאורה לגבריים בעולם המעוות שלנו. אומנם הצלחה רבה בתחום החוזק הגופני לא מצאתי, אך תמיד נזהרתי לא לחפש את העזרה הגברית בסחיבת משאות כבדים או פתיחת צנצנות עקשניות. בתחומים אחרים דווקא כן הצלחתי להפריח עשרות השערות שגויות לגבי היכולות הנשיות האינטלקטואליות, המרחביות והטכנולוגיות. אני משוכנעת שאני יודעת להחנות רכב טוב יותר משמונים אחוז מהגברים בעולם ואין ספק שאני יכולה להרכיב מחשב מאפס יותר מהר מכל מי שאני מכירה.
אבל מרוב רצון להיות שווה ולהוכיח את עצמי אל מול הגברים, זנחתי את הרצון שלי להוכיח את עצמי גם כאשה שווה אל מול הנשים. כשהתעוררתי מאוחר מדי מצאתי את עצמי מוקפת בנשיוּת ססגונית, מאופרת, נוצצת אך גם עדינה ומלבבת, נשיות שלי ולה לא היה שום קשר. עם הזמן הערך העצמי שלי כאישה שווה לנשים התמוגג כמעט ונעלם. היום אני מנסה בין היתר כחלק מאיזה תהליך התבגרות מאוחר למצוא שוב את הזהות הנשית שלי גם כשזה בא על איבוד כמה נקודות במאבק לשוויון האישה.
אם אלתוסר צודק (ניאו-מרקסיסט שהצליח להכניס אותי לדיכאון בשיעורי תיאוריה קולנועית בשנה א'), ואני לא יכולה באמת להשתחרר מכבלי האידיאולוגיה הפטריארכלית השלטת, אם כך הדבר ולא משנה כמה אני אראה את עצמי כעצמאית ומנותקת מכל ההגדרות הנשיות שעלי להענות אליהן מעצם היותי אישה, אז הדרך היחידה שלי להיות מאושרת, מבלי לשאוף לנצח להגיע לאותה הגדרת נשיות בלתי מושגת, ובלתי אפשרית היא פעם אחת ולתמיד ללמוד לאהוב את עצמי.
הבעיה היא שכל פעם שאני מנסה להגיד לעצמי שאני בחורה שווה, שיש לי המון להציע לעולם, שאני מוכשרת, שאני יפה ומוצלחת, אני מרגישה בקרבי את הדהוד צחוקו של היקום כולו. צחוק המצמרר את עצמותי ומעורר בי את אותה חולשה שגורמת לכתפי המורמות לצנוח ולראשי הזקוף ליפול. ואז כאשר אני מביטה בעצמי, מכופפת, כנועה, חלשה אני רואה שוב שאין בי מה לאהוב.
לחברת Dove קם קמפיין שעיקרו לרגל יום האישה להעביר את המסר שכולנו יפות בדרכנו ושאין אוסף נתונים גופניים ספציפיים שניתן למצוא באיזו תחרות יופי. אני מסכימה בהחלט שאין דבר כזה יופי אידאי, יופי הוא סובייקטיבי. לפני כמה שנים כשהייתי צעירה יותר ופחות מודעת לאפשרויות הנשיות האחרות בעולם התפלאתי לראות נשים שהעזו להחצין את עצמן בגאווה גם כאשר אני לא ראיתי בהן כבעלות איזה מושג יופי שדגלתי בו. אז ראיתי באותן בנות כ"לא מודעות לעצמן". למעשה לא הבנתי אז שנשים אלו מודעות לעצמן יותר ממה שאני אהיה אי פעם. היום אני מקנאת עד בלי די בבנות שמכירות ביופיין, אוהבות ומתגאות בו.
למיזם של Dove "ליופי אין מלכה אחת" הוקמה אפליקציה פייסבוקית בה ניתן להעלות תמונה שלכן אשר ביום האישה הבינלאומי שיחול בחודש הבא (ב8.3) תוקרן על גבי מסך ענק בדיזינגוף סנטר בתל אביב. אני לא יודעת עד כמה ששה נפשי לשים את תמונתי הגאה על גבי מסך, אך אני מקווה שיום אחד כן אוכל לקחת את כל השנאה והמרמור שצברתי כלפי עצמי במשך כמה שנות התבגרות לא מוצלחות, להפוך אותן לאהבה ולהסתובב ברחובות כטווס גאה.
5 responses so far
הלוואי וזה היה נכון וככה במחי יד או שמפו או תחליב היינו מוחות מעצמנו את כל מה שמפריע לנו בנו:)
זה צריך להיות מעניין הדבר הזה.
היי רות,
רק רציתי להגיד לך שאת ממש לא לבד. ערך עצמי נמוך הוא חלק מהDNA שלנו הנשים,
אני לא חושבת שיש כזו המצאה אישה ששלמה עם עצמה.
מותק את יפיפייה ואת צריכה להופיע בתמונות בדיזנגוף סנטר שכולם יראו כמה מדהימה וסקסית את:)
עופר, אם זה מעניין אותך אז בוא תראה את הפלא ביום האישה על אחד מקירות דיזינגוף סנטר