הבלוג של רות

התחילה שנה חדשה. עוד ארבעים ושמונה שעות אני אמורה להיות כבר בדירתי החדשה בתל אביב, אני עוצמת את העיניים חזק ומנסה להריח את הריח של השינוי, של ההתחדשות ולא מצליחה. במקום להתרגש ולפחד אני פשוט חשה בכל עצמותי שזה הצעד הבא ההגיוני, אין שום אפשרות אחרת. אין סיבה לסחרחורות או לפרפרים בבטן, כבר הייתי בסרט הזה לפני כמה שנים ומרוב סחרחורת מצאתי את עצמי חזרה אצל ההורים. הפעם זה לא יקרה (בשביל לוודא את זה השבעתי את אבא שלי שפשוט לא ייתן לי לחזור, הוא הבטיח לי שתכף ומייד יהפוך את חדרי הקט לחדר העבודה שלו).

השהות שלי פה בפרברים עם כל האהבה להורים שלי חייבת להגיע לסיומה, אני חייבת להפסיק לחכות ולגרום לאושר שלי להגיע כאן ועכשיו. לפעמים נדמה לי כאילו כבר עשרים ושש שנה אני אומרת לעצמי, עוד קצת ודי, עוד בגרות אחת והכל נגמר, רק נעבור את השמירה האחרונה וזהו, עוד סמינר אחרון והכל יהיה טוב יותר. אז נמאס לי, עד כאן, מספיק לדחות את החיים והגיע הזמן להתחיל לחיות.

השנה אני אלמד ואחקור ואצור ואכתוב ואחווה את החיים כפי שבחורה בת עשרים ושש אמורה לחוות אותם ולא כמו מזדקנת נרגנת שנוסעת כל יום במשך שעה וחצי לעבודתה הלא נעימה וחוזרת הביתה עצובה, עם כאבי גב וכאבי עיניים ונכנסת לחדרה הקטן בתוך הבית שכבר מזמן הוא לא שלה.

אז אני מאחלת לעצמי השנה הרבה טוב ואושר ונחת בריח תל אביבי .

(אה כן, והחיפוש אחר הזוג הנוסף בטל, תודה על ההיענות הרבה (אהמ…) וכל טוב, הפעם זה נהיה רק שנינו).