הבלוג של רות

בערך בחודש מאי 2002, תוך כדי ששקדתי על הבגרויות האחרונות שלי בכיתה י"ב, התחלתי לעבוד בחברת סטארט אפ בבורסה שברמת גן. כמה פעמים בשבוע הייתי מגיעה לשם ומשמשת כפקידה חביבה וכאחראית-עוגיות. כיוון שגם אז כמו היום גרתי אצל הורי, נזקקתי לשירותי התחבורה הציבורית של העיר מודיעין. מודיעין היתה אז עיר בחיתוליה והיא והתהדרה בחברת האוטובוסים החביבה "מרגלית ש.א. רכב". האוטובוסים היו חדשים ומצוחצחים והנהגים היו חביבים וחייכנים. מאז ועד היום, למעט שנה וחצי בהם חייתי כתל אביבית מגניבה, לא הפסקתי לפקוד את האוטובוסים הנהדרים שלנו, כחיילת בבסיס פתוח, כסטודנטית לקולנוע וכעובדת בשלל משרות שונות במרכז, בוקר בוקר ניצבתי בתחנת האוטובוס.

אינני יודעת במדויק את העובדות שמאחורי החלפת חברת האוטובוסים מרגלית בחברה "קונקס veolia", אך מבחנתי לא חשתי בשום שינוי. מחיר הנסיעות התמיד ועלה כבר מאז 2002, האוטובוסים נשארו אותם אוטובוסים בדיוק בעיצוב מחודש וגם רוב הנהגים, לפחות אלו שאני הכרתי, נותרו כשהיו.

אך השנים שעברו לא עשו חסד עם האוטובוסים שרק שבע שנים קודם לכן התהדרו בחן ונקיון. לאחרונה אני מבחינה בכל נסיעה בריח חזק של הצטברות זבל ארוכת שנים מבין המושבים. יתכן והריחות היו שם מאז ומתמיד ורק חוש הריח שלי התפתח מאז שהפסקתי לעשן (תיכף שבעה חודשים בלי). ואולי זה הכל בגלל פתח תקווה.

צחנה תמיד היתה חלק בלתי נפרד מהנסיעות באוטבוסים. אבל אלו היו הנוסעים שהביאו עימם את ריחות הזיעה, ריח הסגריות וסרחון הכריכים עם פסטרמה שהחליטו לאכול דווקא בזמן הנסיעה. אך לפחות פעם חברת האוטבוסים דאגה לשמור על נקיון בסיסי של האוטבוס. היום כל מי שבטעות מציץ ברווחים שבין המושבים והחלונות יבחין בגודש של שאריות לכלוך שאפילו באוטבוסים בהודו היו מתביישים בהם.

השיא בכל מקרה שהוביל אותי לכתיבת פוסט זה ארע היה לפני כמה ימים, כשנסעתי למודיעין מתל אביב וגיליתי להפתעתי שהתיישבתי על לא אחרת מאשר סכין גילוח חד פעמית משומשת שנחה לה על מושבי.

כן, אני יודעת שקשה לכם להאמין, ועל כן צרפתי את התמונות הבאות הממחישות את חומרת המצב. שימו לב לכתמי הלכלוך על רצפת האוטבוס סביב סכין הגילוח, אני מניחה שמקורם מטחינה שנשפכה למישהו על הרצפה אי שם בשלהי 2004:

Tags: מודיעין, רות, רות סגל, תחבורה ציבורית, תלונות של פולניה